I:10 · Ascend / Descend · parallel

The original beside the translation.

Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)

← Read with translation & glosses Commentators on AlHaTorah ↗

Judeo-Arabic original

קד תקדם לנא אנא אד'א ד'כרנא פי הד'ה אלמקאלה אסמא מן הד'ה אלאסמא אלמשתרכה, פאנא ליס גרצ'נא אן נד'כר כל מעני יקאל עליה ד'לך אלאסם, לאן ליסת הד'ה אלמקאלה פי אללגה, בל נד'כר מן תלך אלמעאני מא נחן מחתאג'ון אליה פי גרצ'נא לא גיר.

פמן ד'לך ירד ועלה. אלירידה ואלעליה אסמאן מוצ'ועאן פי אללגה אלעבראניה ללהבוט ואלטלוע. פאד'א אנתקל אלג'סם מן מוצ'ע מא אלי מוצ'ע אספל מנה, קיל ירד; ואד'א אנתקל מן מוצ'ע מא אלי מוצ'ע אעלי מן ד'לך אלמוצ'ע, קיל עלה.

ת'ם אסתעירא הד'אן אלאסמאן ללג'לאלה ואלעט'מה, חתי אד'א אנחטת מנזלהֵ אלשכ'ץ, קיל ירד; ואד'א עלת מנזלתה פי אלג'לאלה, קיל עלה. קאל תעאלי הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד וכו'.

וקאל ונתנך י״י אלהיך עליון על כל גויי הארץ. וקאל ויגדל י״י את שלמה למעלה.

וקד עלמת כת'רהֵ אסתעמאלהם: מעלין בקדש ולא מורידין.

ועלי הד'ה אלג'הה איצ'א יסתעמל פי אנחטאט אלנט'ר, וכון אלאנסאן יתג'ה בפכרה נחו אמר כ'סיס ג'דא יקאל אנה ירד; וכד'לך אן אתג'ה בפכרה נחו אמר עאל ג'ליל יקאל עלה.

ולמא כנא מעשר אלאדמיין פי אספל אלסאפלין באלמוצ'ע ובמרתבהֵ אלוג'וד באלאצ'אפה ללמחיט, וכאן הו תעאלי פי אעלי עליין — עלי חקיקהֵ וג'וד וג'לאלה ועט'מה, לא עלו מכאן — ושא תעאלי במא שא איצאל עלם מנה ואפאצ'הֵ וחי עלי בעצ'נא, פעבר בנזול אלוחי עלי אלנבי או בחלול סכינה פי מוצ'ע בירידה.

ועבר בארתפאע תלך — חאלהֵ אלנבוה ען אלשכ'ץ, או אזאלהֵ אלסכינה מן אלמוצ'ע — בעליה. פכל ירידה ועליה תג'דהא מנסובה ללבארי תעאלי, אנמא אלמראד בהא הד'א אלמעני.

וכד'לך אד'א נזלת אפה באמה או באקלים בחסב משיתה אלקדימה, אלתי תצדר אלכתב אלנבויה קבל וצף תלך אלנאזלה באן אולאיך אפתקד אללה אעמאלהם ת'ם בעד ד'לך אנזל בהם אלעקאב — פאנה יכני ען הד'א אלמעני איצ'א בירידה, לכון אלאנסאן אקל מן אן תפתקד אעמאלה ויעאקב עליהא לולא אלמשיה.

וקד בין ד'לך פי כתב אלנבוה וקיל מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וכו', ישיר אלי הד'א אלמעני.

ולד'לך כני ען הד'א בירידה, קאל הבה נרדה ונבלה שם שפתם, וירד י״י לראות, ארדה נא ואראה. ואלמעני כלה חלול אלעקאב באהל אלספל.

ואמא אלמעני אלאול, אעני מעני אלוחי ואלתשריף, פכת'יר: וירדתי ודברתי עמך, וירד י״י על הר סיני, ירד י״י לעיני כל העם, ויעל מעליו אלהים, ויעל אלהים מעל אברהם.

ואמא קולה ומשה עלה אל האלהים, פהו מן אלמעני אלת'אלת', מצ'אפא אלי כונה איצ'א עלה אל ראש ההר אלד'י נזל עליה אלנור אלמכ'לוק, לא אן אללה תעאלי לה מכאן יטלע אליה או ינזל מנה, תעאלי ען כ'יאלאת אלג'אהלין עלוא כבירא.

Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)

כבר קדם לנו שאנחנו כשנזכור בזה המאמר שם מאלו השמות המשתתפים, אין דעתנו שנזכיר כל ענין שיאמר עליו השם ההוא; כי אין זה המאמר בלשון; אבל נזכיר מן הענינים ההם מה שאנחנו צריכים לו בעניננו לא דבר אחר. ומזה – ׳ירד׳ ו׳עלה׳.

ה׳ירידה׳ וה׳עליה׳ – שני שמות מונחים בלשון העברי לענין ידוע. כי כשיעתק הגוף ממקום אל מקום שפל ממנו יאמר: ׳ירד׳ וכשיעתק ממקום אל מקום גבוה ממנו יאמר: ׳עלה׳. ואחר כן הושאלו שני השמות האלה לגדולה ולעוצם עד שכשתשפל מעלת האיש – יאמר: ׳ירד׳ וכשתגבה מעלתו בגדולה – יאמר: ׳עלה׳; אמר האלוה ית׳: ״הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד וכו׳״ ואמר: ״ונתנך יי אלהיך עליון על כל גויי הארץ״ ואמר: ״ויגדל יי את שלמה למעלה״; וכבר ידעת רוב עשותם ז״ל ״מעלין בקודש ולא מורידין״.

ועל זה הצד עוד יעשה בירידת העיון והיות האיש פונה במחשבתו אל ענין פחות מאד – יאמר ש׳ירד׳ – וכן כשיפנה במחשבתו אל ענין מעולה ונכבד – יאמר: ׳עלה׳.

וכאשר היינו – המון האנשים – למטה שבתחתיות במקום ובמעלת המציאה בערך לסובב והוא ית׳ – במעלה שבעליונים לפי אמיתת מציאות וגדולה ועצמה (לא עליונות מקום) ורצה ית׳ במה שרצה – הגיע חכמה ממנו והשפעת נבואה על קצתנו – קרא שרות הנבואה על הנביא או שכון השכינה במקום ׳ירידה׳ וקרא העלות ענין הנבואה ההיא מן האיש או סור השכינה מן המקום ׳עליה׳;

וכל ׳ירידה׳ ו׳עליה׳ שתמצאם מיוחסות לבורא ית׳ אמנם הרצון בהם – זה הענין.

וכן כשתרד מכה באומה או באקלים כפי רצונו הקדום אשר יקדימו ספרי הנבואה – קודם ספר המכה ההיא – לספר שהאלוה פקד מעשיהם ואחר כן הוריד בהם העונש יכנה הענין הזה גם כן ב׳ירידה׳ להיות האדם שפל ונבזה שיפקדו מעשיו ויענש עליהם לולא הרצון. וכבר התבאר זה בספרי הנבואה ונאמר: ״מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וכו׳״. – רומז על זה הענין.

ולזה כינה זה הענין ב׳ירידה׳ – אמר ״הבה נרדה ונבלה שם שפתם״, ״וירד יי לראות״, ״ארדה נא ואראה״ והענין כולו – בוא העונש באנשי השפל.

ואמנם הענין הראשון – רצוני לומר: ענין הנבואה והכיבוד – הרבה ״וירדתי ודיברתי עמך״, ״וירד יי על הר סיני״, ״ירד יי לעיני כל העם״, ״ויעל מעליו אלהים״, ״ויעל אלהים מעל אברהם״.

אבל אמרו: ״ומשה עלה אל האלהים״ – הוא מן הענין השלישי (מצורף אל היותו גם כן ׳עולה אל ראש ההר׳ אשר ירד עליו האור הנברא) – לא שהאלוה ית׳ יש לו מקום יעלה אליו העולה או ירד ממנו – יתעלה מדמיוני הסכלים עילוי רב!

Working English

We have already stated that when we mention in this treatise one of these equivocal nouns, it is not our aim to mention every sense in which that noun is used — for this treatise is not on language — but rather to mention, of those senses, only what we need for our purpose, and no more.

Among these are yarad and ʿalah. Yeridah and ʿaliyyah are nouns laid down in the Hebrew language for descent and ascent. When a body moves from one place to a place lower than it, one says 'it descended' (yarad); and when it moves from one place to a place higher than that place, one says 'it ascended' (ʿalah).

Then these two nouns were borrowed for majesty and greatness: so when a person's standing sank, one says 'he descended,' and when his standing rose in majesty, one says 'he ascended.' Said the Exalted, 'the stranger in your midst shall mount up above you higher and higher, and you shall come down lower and lower' (Deut 28:43), and so forth.

And it said, 'and the Lord your God will set you on high above all the nations of the earth' (Deut 28:1); and it said, 'and the Lord magnified Solomon exceedingly on high' (1 Chr 29:25).

And you know how often they use, 'one raises in holiness and does not lower.'

And in this manner too it is used for the debasing of one's regard: when a man directs his thought toward a very base matter, it is said that he 'descends'; and likewise, if he directs his thought toward a lofty, sublime matter, it is said he 'ascends.'

And since we, the company of mankind, are at the lowest of the low in place and in the rank of existence relative to the encompassing sphere, while He, may He be exalted, is at the highest of heights — in the reality of existence, majesty, and greatness, not a loftiness of place — and since He, may He be exalted, willed what He willed, to convey a knowledge from Him and an emanation of revelation upon some of us: He expressed the descent of revelation upon the prophet, or the alighting of the Shekhinah upon a place, by 'descent.'

And He expressed the lifting of that — the removal of the prophetic state from the person, or the withdrawal of the Shekhinah from the place — by 'ascent.' So every 'descent' and 'ascent' that you find attributed to the Creator, may He be exalted — what is meant by it is only this sense.

And likewise, when a calamity descends upon a nation or a region by the eternal will — such that the prophetic books preface their account of that calamity by saying that God 'visited' the deeds of those people, and only afterward brought the punishment down upon them — He alludes to this sense too by 'descent,' since man is too lowly for his deeds to be visited and punished, were it not for the [divine] will.

And this is made clear in the books of prophecy, where it is said, 'what is man that You are mindful of him, and the son of man that You take note of him?' (Ps 8:5), and so forth — alluding to this sense.

Therefore He alluded to this by 'descent,' saying, 'come, let us go down and there confound their language' (Gen 11:7); 'and the Lord came down to see' (Gen 11:5); 'let me go down now and see' (Gen 18:21). And the whole meaning is the alighting of punishment upon the people below.

As for the first sense — I mean the sense of revelation and of honoring — it is frequent: 'and I will come down and speak with you there' (Num 11:17); 'and the Lord descended upon Mount Sinai' (Exod 19:20); 'the Lord will come down in the sight of all the people' (Exod 19:11); 'and God went up from him' (Gen 35:13); 'and God went up from Abraham' (Gen 17:22).

As for its saying, 'and Moses went up to God' (Exod 19:3), it is of the third sense, over and above his having also gone up 'to the top of the mountain' upon which the created light descended — not that God, may He be exalted, has a place He ascends to or descends from, exalted be He far above the fancies of the ignorant.