I:11 · Yashav · parallel

The original beside the translation.

Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)

← Read with translation & glosses Commentators on AlHaTorah ↗

Judeo-Arabic original

ישיבה. אול וצ'ע הד'א אלאסם פי לגתנא ללקעוד: ועלי הכהן ישב על הכסא.

ולמא כאן אלשכ'ץ אלקאעד מסתקרא ת'אבתא עלי אכמל חאלאת ת'באתה ואסתקרארה, אסתעיר ד'לך לכל חאלה ת'אבתה מסתקרה לא תתגיר. קאל פי ועד ירושלם באלבקא ואלת'באת והי פי אעלי מרתבה וראמה: וישבה תחתיה. וקאל מושיבי עקרת הבית — מענאה מקרהא ומת'בתהא.

ועלי הד'א אלמעני אלאכ'יר קיל ענה תעאלי: אתה י״י לעולם תשב, היושבי בשמים, יושב בשמים — אלת'אבת אלד'י לא יתגיר בנחו מן אנחא אלתגיר: לא תגיר ד'את, ולא לה חאל מא גיר ד'אתה פיתגיר פיהא, ולא תתגיר נסבתה ללגיר איצ'א, אד' לא נסבה בינה ובין אלגיר פיתגיר פי תלך אלנסבה, כמא סיבין. והנא יכמל כונה גיר מתגיר ג'מלה ולא בוג'ה מן אלוג'וה.

כמא בין וקאל כי אני י״י לא שניתי — לא תגירא אצלא. וען הד'א אלמעני יכני בישיבה חית' מא ד'כרת לה תעאלי.

ואנמא תנסב ללסמא פי אכת'ר אלמואצ'ע, לכון אלסמא הי אלתי לא תגיר פיהא ולא אכ'תלאף, אעני אנה לא תתגיר אשכ'אצהא כמא תתגיר אשכ'אץ כאינאת אלארץ' ופאסדיהא.

וכד'לך אד'א נסב תעאלי תלך אלנסבה אלמקולה באשתראך לאנואע אלמוג'ודאת אלכאינה אלפאסדה, קיל ענה איצ'א יושב, לאן תלך אלאנואע דאימה מנתט'מה מסתקרהֵ אלוג'וד כוג'וד אשכ'אץ אלסמא.

קאל היושב על חוג הארץ — אלדאים אלת'אבת עלי אחאטהֵ אלארץ', יעני דורהא, אלאשארה ללאמור אלכאינה פיהא דורא.

וקאל י״י למבול ישב — יעני אן ענד תגיר חאלאת אלארץ' ופסאדהא לם יכן ענדה תעאלי תגיר נסבה, בל נסבתה תלך אליה — והו כאין או פאסד — נסבה ואחדה ת'אבתה מסתקרה, אד' תלך אלנסבה לאנואע אלכאינאת לא לאשכ'אצהא. פאעתבר כל לשון ישיבה תג'דהא ללה תג'דהא בהד'א אלמעני.

Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)

׳ישיבה׳. תחלת הנחת זה השם בלשוננו – לישיבת האדם על המקום: ״ועלי הכהן יושב על הכסא״ ומאשר היה האדם היושב נח – עומד על השלם שבעניני עמידתו ומנוחתו, הושאלה זאת המלה לכל ענין עומד נח שלא ישתנה – אמר ביעוד ירושלים בעמידה ובקימות והיא במעלה העליונה: ״וראמה וישבה תחתיה״ ואמר: ״מושיבי עקרת הבית״ – ענינו: מעמידה ומקימה.

ומזה הענין האחרון נאמר עליו ית׳: ״אתה יי לעולם תשב״, ״היושבי בשמים״, ״יושב בשמים״ – הנצחי העומד אשר לא ישתנה בפנים מאפני השנוי, לא שנוי עצם, ואין לו שום ענין זולת עצמו שישתנה בו, ולא ישתנה יחסו לזולתו, כי אין יחס בינו ובין זולתו שישתנה ביחס ההוא (כמו שיתבאר). ובזה ישלם היותו בלתי משתנה כלל, ולא בשום פנים, כמו שבאר ואמר: ״כי אני יי לא שניתי״ – אין בי שנוי כל עיקר. ועל זה הענין יכונה ב׳ישיבה׳. באשר נזכרה לו ית׳.

ואמנם תיוחס אל השמים ברוב המקומות, להיות השמים – הם אשר אין שינוי בהם ולא התחלפות – רצוני לומר: שלא ישתנו אישיהם כאשר ישתנו אישי הווי הארץ ונפסדיה.

וכן כשיוחס האלוה ית׳ היחס ההוא הנאמר בשתוף למיני הנמצאות ההוות הנפסדות יאמר עליו גם כן ׳יושב׳; כי המינים ההם תדירים מסודרים עומד המציאה כמציאת אישי השמים; – אמר ״היושב על חוג הארץ״ – המתמיד הקים על סבוב הארץ – רצונו לומר: חלילותה – רומז לענינים ההווים בה חללה.

ואמר: ״יי למבול ישב״ – רצונו לומר: שעם השתנות עניני הארץ והפסדם לא יהיה אצלו ית׳ שינוי יחס. אבל היחס ההוא שיש לו אל כל אחד מן הענינים ההם – והם הווים או נפסדים – יחס אחד קיים עומד, כי היחס ההוא למיני הנמצאות, לא לאישיהם. והתבונן כי כל ׳לשון ישיבה׳ שתמצאה לאלוה ית׳ – תמצאה בזה הענין.

Working English

Yeshivah. The first imposition of this noun in our language is for sitting: 'and Eli the priest was sitting upon the seat' (1 Sam 1:9).

And since one who is seated is settled and fixed in the most complete state of his fixity and settledness, this was borrowed for every state that is fixed and settled and does not change. It said, in the promise to Jerusalem of endurance and permanence while it is in the highest and most exalted rank, 'and she shall abide in her place' (Zech 12:6); and it said, 'who makes the barren woman dwell [in a house]' (Ps 113:9) — its meaning being, who settles her and makes her steadfast.

And in this last sense it is said of Him, may He be exalted: 'Thou, O Lord, art enthroned forever' (Lam 5:19); 'who is enthroned in the heavens' (Ps 123:1); 'enthroned in the heavens' (Ps 2:4) — the fixed One, who does not change in any manner of change: no change of essence, nor has He any state other than His essence such that He should change in it, nor does His relation to another change either, since there is no relation between Him and another that could change in that relation, as will be explained. And here His being unchanging is complete, in no respect whatever.

As it made clear, saying, 'for I the Lord do not change' (Mal 3:6) — no change at all. And it is to this meaning that 'sitting' alludes wherever it is mentioned of Him, may He be exalted.

It is attributed to heaven in most places because heaven is that in which there is no change or variation — I mean that its individuals do not change as do the individuals of the things that come to be and pass away on earth.

And likewise, when that relation, predicated equivocally, is attributed to Him with respect to the kinds of beings that come to be and pass away, He too is said to be 'enthroned,' because those kinds are perpetual, ordered, and fixed in their existence, like the existence of the individuals of heaven.

It said, 'who is enthroned above the circle of the earth' (Isa 40:22) — the perpetual, fixed One over the encompassing of the earth, meaning its sphere, the reference being to the things that come to be within it in cycle.

And it said, 'the Lord sat enthroned at the Flood' (Ps 29:10) — meaning that at the changing of the earth's states and their passing away, there was for Him, may He be exalted, no change of relation; rather His relation to it — be it coming-to-be or passing-away — is a single, fixed, settled relation, since that relation is to the kinds of things that come to be, not to their individuals. So consider every 'sitting' you find of God: you will find it in this sense.