I:2 · Adam's Sin · parallel

The original beside the translation.

Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)

← Read with translation & glosses Commentators on AlHaTorah ↗

Judeo-Arabic original

אעתרצ'ני רג'ל עלומי מנד' סנין אעתראצ'א גריבא, ינבגי תאמל אלאעתראץ' וג'ואבנא פי פכה.

וקבל אן אד'כר אלאעתראץ' ופכה, אקול אנה קד עלם כל עבראני אן אסם אלהים משתרך ללאלאה ואלמלאיכה ואלחכאם מדברי אלמדן.

וקד בין אנקלוס הגר ע״אס, ואלצחיח מא בינה, אן קולה והייתם כאלהים יודעי טוב ורע יראד בה אלמעני אלאכ'יר, קאל ותהון כרברבין.

ובעד תוטיהֵ אשתראך הד'א אלאסם, נאכ'ד' פי ד'כר אלאעתראץ'.

קאל אלמעתרץ': יבדו מן ט'אהר אלנץ אן אלקצד אלאול באלאנסאן אן יכון כסאיר אלחיואן, לא עקל לה ולא פכרה, ולא יפרק בין אלכ'יר ואלשר.

פלמא עצא, אוג'בת לה מעציתה הד'א אלכמאל אלעט'ים אלכ'ציץ באלאנסאן, והו אן יכון לה הד'א אלתמייז אלמוג'וד פינא, אלד'י הו אשרף אלמעאני אלמוג'ודה לנא, ובה נתג'והר.

פהד'א הו אלעג'ב, אן יכון עקאבה עלי מעציתה אעטאה כמאלא לם יכן לה, והו אלעקל!

ומא הד'א אלא כקול מן קאל אן שכ'צא מן אלנאס עצא ואפרט פי אלט'לם, פמסך וג'על כוכבא פי אלסמא.

הד'א כאן גרץ' אלאעתראץ' ומעאניה, ואן לם יכן בהד'א אלנץ.

ואסמע אגראץ' ג'ואבנא נחן. קלנא: יא איהא אלנאט'ר באואיל כ'ואטרה וסואנחה, ומן ט'ן אנה יפהם כתאבא הו הדאיהֵ אלאולין ואלאכ'רין במרורה עליה פי בעץ' אוקאת אלפראג מן אלשרב ואלנכאח, כמרורה עלי תאריך' מן אלתואריך' או שער מן אלאשעאר!

תת'בת ותאמל! פליס אלאמר כמא ט'ננתה באול כ'אטר, בל כמא יבין ענד אלתאמל להד'א אלכלאם.

וד'לך אן אלעקל אלד'י אפאצ'ה אללה עלי אלאנסאן, והו כמאלה אלאכ'יר, הו אלד'י חצל לאדם קבל מעציתה, ובה קיל פיה אנה בצלם אלהים ובדמותו.

ומן אג'לה כאן מכ'אטבא ווצי, כמא קאל ויצו י״י אלהים וכו', ולא תכון אלוציה ללבהאים ולא למן לא עקל לה.

ובאלעקל יפרק בין אלחק ואלבאטל, והד'א כאן מוג'ודא פיה עלי כמאלה ותמאמה.

אמא אלקביח ואלחסן פהו פי אלמשהוראת, לא פי אלמעקולאת; לאנה לא יקאל אלסמא כריה חסן ואלארץ' בסיטה קביח, בל יקאל חק ובאטל.

וכד'לך פי לסאננא יקאל ען אלחק ואלבאטל אמת ושקר, וען חסן וקביח טוב ורע. פבאלעקל יערף אלאנסאן אלאמת מן אלשקר, והד'א יכון פי אלאמור אלמעקולה כלהא.

פלמא כאן עלי אכמל חאלאתה ואתמהא, והו מע פטרתה ומעקולאתה אלתי קיל פיה מן אג'להא ותחסרהו מעט מאלהים, לם תכן לה קוה תשתגל באלמשהוראת בוג'ה, ולא ידרכהא.

חתי ולו אבין אלמשהוראת באלקבח, והו כשף אלעורה, לם יכן ד'לך קביחא ענדה, ולא אדרך קבחה.

פלמא עצא ומאל נחו שהואתה אלכ'יאליה ולד'את חואסה אלג'סמאניה, כמא קאל כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים, עוקב באן סלב ד'לך אלאדראך אלעקלי.

ולד'לך עצא אלאמר אלד'י מן אג'ל עקלה וצי בה, וחצל לה אדראך אלמשהוראת, וגרק פי אלאסתקבאח ואלאסתחסאן.

פחיניד' עלם קדר מא פאתה, ומא תערי ענה, ופי אי חאלה צאר. ולד'לך קיל והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, ולם יקל יודעי שקר ואמת, או משיגי שקר ואמת; וליס פי אלצ'רורי טוב ורע בתה, בל שקר ואמת.

ותאמל קולה ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם: לם יקל ותפקחנה עיני שניהם ויראו, לאן אלד'י ראי קבל הו אלד'י ראי בעד; לם תכן ת'ם גשאוה עלי אלבצר אנג'לת, בל צארת לה חאלה אכ'רי יסתקבח בהא מא לם יכן יסתקבחה מן קבל.

ואעלם אן הד'ה אלכלמה, אעני פקח, לא תקע בוג'ה אלא עלי מעני כשף בצירה, לא רויהֵ חאסה חדת'ת: ויפקח אלהים את עיניה, אז תפקחנה עיני עורים, פקוח אזנים ולא ישמע, מת'ל קולה אשר עינים להם לראות ולא ראו.

ואמא קולה ען אדם משנה פניו ותשלחהו, פאן תאוילה ושרחה: למא גיר אתג'אהה, טרד. לאן פנים אסם משתק מן פנה, לאן אלאנסאן בוג'הה יקצד ללשי אלד'י יריד קצדה.

פיקול: למא גיר אתג'אהה וקצד נחו אלשי אלד'י כאן אלאמר תקדם אליה באן לא יקצדה, טרד מן גן עדן.

וד'לך הו אלעקאב אלנט'יר ללמעציה, מדה כנגד מדה.

לאנה בוח פי אלאכל מן אלאטיאב ואלאלתד'אד' בראחה וטמאניה; פלמא שרה ותבע לד'אתה וכ'יאלאתה, כמא קלנא, ואכל מא נהי ען אכלה, מנע מן אלג'מיע.

ולזמה אכל אכ'ס אלמאכל אלתי לם תכן לה קבל בגד'א, בעד אלתעב ואלנצב, כמא קאל וקוץ ודרדר תצמיח לך וכו', בזעת אפך וכו'.

ובין וקאל וישלחהו י״י אלהים מגן עדן לעבד את האדמה.

וסואה באלבהאים פי אגד'יתה ואכת'ר חאלאתה, כמא קאל ואכלת את עשב השדה.

וקאל מבינא להד'ה אלקצה: אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו.

פסבחאן ד'י אלמשיה אלתי לא תדרך גאיתהא וחכמתהא.

Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)

הקשה לי איש חכם זה לו שנים קושיא גדולה – צריך להתבונן בקושיא ובתשובתנו בפרוקה.

וקודם שאזכור הקושיא ופרוקה אומר כי כבר ידע כל עברי כי שם ׳אלהים׳ משתתף לאלוה ולמלאכים ולשופטים מנהיגי המדינות. וכבר באר ׳אונקלוס הגר׳ ע״ה (והאמת מה שבארו!) כי אמרו: ״והייתם כאלהים יודעי טוב ורע״ – רוצה בו הענין האחרון – אמר: ׳ותהון כרברביא׳.

ואחר הצעת שתוף זה השם נתחיל בזכרון הקושיא.

אמר המקשה יראה מפשוטו של כתוב כי הכונה הראשונה באדם – שיהיה כשאר בעלי חיים אין שכל לו ולא מחשבה. ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע; וכאשר המרה הביא לו מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם והוא – שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו אשר היא – הנכבד מן הענינים הנמצאים בנו ובה נתעצם. וזה – הפלא שיהיה ענשו על מריו תת לו שלמות שלא היה לו והוא – השכל! ואין זה אלא כדבר מי שאמר כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שנו בריתו לטוב והושם כוכב בשמים. – זאת היתה כונת הקושיא וענינה ואף על פי שלא היתה בזה הלשון.

ושמע עניני תשובתנו. אמרנו אתה האיש המעין בתחלת רעיוניו וזממיו, ומי שיחשוב שיבין ספר שהוא הישרת הראשונים והאחרונים בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתיה והמשגל כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מן השירים! התישב והסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר. וזה – כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם – והוא שלמותו האחרון – הוא אשר הגיע ל׳אדם׳ קודם מרותו; ובשבילו נאמר בו שהוא ׳בצלם אלהים ובדמותו׳ ובגללו דבר אתו וצוה אותו כמו שאמר ויצו יי אלהים וכו׳״ – ולא תהיה הצואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל. ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר; וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו. אמנם המגונה והנאה – הוא במפורסמות לא במושכלות; כי לא יאמר; השמים כדוריים – נאה ולא הארץ שטוחה – מגונה אבל יאמר אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל – ׳אמת ושקר׳ ועל הנאה והמגונה – ׳טוב ורע׳; ובשכל ידע האדם ה׳אמת׳ מן ה׳שקר׳ וזה יהיה בענינים המושכלים כולם. וכאשר היה על שמות עניניו ותמותם והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם ״ותחסרהו מעט מאלהים״ – לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא השיגם – עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות – והוא גלות הערוה – לא היה זה מגונה אצלו ולא השיג גנותו. וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות כמו שאמר ״כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים״ – נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית ומפני זה מרה במצוה אשר בעבור שכלו צווה בה והגיעה לו השגת המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות; ואז ידע שיעור מה שאבד לו ומה שהופשט ממנו ובאיזה ענין שב. ולזה נאמר: ״והייתם כאלהים יודעי טוב ורע״ ולא אמר: ׳יודעי שקר ואמת׳ או משיגי שקר ואמת׳ – ואין בהכרחי ׳טוב ורע׳ כלל אבל ׳שקר ואמר׳. והתבונן אמרו: ״ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם״ – לא אמר: ׳ותפקחנה עיני שניהם ויראו׳ כי אשר ראה קודם הוא אשר ראה אחרי כן – לא היו שם סנורים על העין שהוסרו; אבל נתחדש בו ענין אחר שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם.

ודע, כי זאת המילה – רצוני לומר: ׳פקוח׳ – לא תפול בשום פנים אלא על ענין גלות ידיעה לא ראות חוש יתחדש ״ויפקח אלהים את עיניה״, ״אז תפקחנה עיני עורים״, ״פקוח אזנים ולא ישמע״ כאמרו: ״אשר עינים להם לראות ולא ראו״.

אבל אמרו על ׳אדם׳: ״משנה פניו ותשלחהו״ – פרושו ובאורו כאשר שינה מגמת פניו – שולח (כי ׳פנים׳ שם נגזר מן ׳פנה׳ כי האדם בפניו יכון לדבר אשר ירצה כוונתו) – ואמר כאשר שינה פנותו וכיון הדבר אשר קדם לו הצווי שלא יכון אליו – שולח מ׳גן עדן׳. וזהו העונש הדומה למרי ׳מדה כנגד מדה׳ הוא הותר לאכול מן הנעימות ולהנות בנחת ובביטחה; וכאשר גדלה תאותו ורדף אחרי הנאותיו ודמיוניו כמו שאמרנו ואכל מה שהוזהר מאכלו – נמנע ממנו הכל והתחיב לאכול הפחות שבמאכל אשר לא היה לו מקודם מזון ואף גם זאת – אחר העמל והטורח כמו שאמר ״וקוץ ודרדר תצמיח לך וכו׳ בזעת אפיך וכו׳״; ובאר ואמר: ״וישלחהו יי אלקים מגן עדן לעבוד את האדמה״; והשוהו כבהמות במזוניו ורוב עניניו כמו שאמר ״ואכלת את עשב השדה״ ואמר מבאר לזה הענין ״אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו״.

ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כונתו וחכמתו!

Working English

A learned man raised against me years ago a strange objection; the objection deserves reflection, together with our answer in resolving it.

Before I state the objection and its resolution, let me say that every Hebrew already knows that the noun elohim is equivocal — used for the Deity, for the angels, and for the magistrates who govern the city.

And Onqelos the Proselyte, peace be upon him, made clear — and what he made clear is correct — that in 'and you shall be as gods, knowing good and evil' (Gen 3:5) the last of these senses is intended; he rendered it, 'and you shall be as rulers.'

And after laying down the equivocity of this noun, we take up the statement of the objection.

The objector said: It appears from the plain sense of the text that the original intent for man was that he be like the rest of the animals — having no intellect and no thought, not distinguishing between good and evil.

Yet when he disobeyed, his disobedience brought about for him that great perfection proper to man — namely, that he should have this faculty of discrimination found in us, which is the noblest of the notions we possess, and by which we are constituted as substances.

Now this is the wonder: that the punishment for his disobedience should be that He granted him a perfection he had not had — namely, the intellect!

This is nothing but like the saying of one who would claim that a certain man disobeyed and went to excess in wrongdoing — and so was taken up and set as a star in heaven.

This was the gist of the objection and its substance, though not in these very words.

Now hear the gist of our own answer. We said: O you who look with the first notions that occur to him and cross his mind — you who suppose you grasp a book that is the guidance of the first and the last by running over it in some idle hour between drink and bed, as one runs over a chronicle or a piece of poetry!

Restrain yourself and reflect! The matter is not as you supposed at first thought, but as becomes clear upon careful reflection on this discourse.

For the intellect that God made to emanate upon man — and which is his final perfection — is what Adam possessed before his disobedience; and it is on account of it that it was said of him that he is 'in the image of God and after His likeness.'

It was on account of it, too, that he was addressed and commanded, as it says, 'and the Lord God commanded' (Gen 2:16), and so forth; for a command is not given to beasts, nor to one who has no intellect.

It is by the intellect that one distinguishes between the true and the false, and this was present in him in its fullness and perfection.

As for the base and the fine, these belong to the generally accepted, not to the intelligibles; for one does not say 'the heaven is spherical — fine' and 'the earth is flat — base,' but rather one says 'true' and 'false.'

Likewise in our language one says of the true and the false, emet and sheqer, and of the fine and the base, tov and ra'. By the intellect, then, man knows the true from the false — and this holds in all matters that are intelligible.

So long as he was in his most complete and perfect state — together with his innate disposition and his intelligibles, on account of which it was said of him 'Yet Thou hast made him but little lower than God' (Ps 8:6) — he had no faculty that occupied itself with the generally accepted at all, nor did he apprehend them.

So much so that even the most patently base of accepted things — the uncovering of nakedness — was not base in his eyes, nor did he apprehend its baseness.

But when he disobeyed and inclined toward his imaginative appetites and the pleasures of his bodily senses — as it says, 'that the tree was good for food and that it was a delight to the eyes' (Gen 3:6) — he was punished by being stripped of that intellectual apprehension.

And therefore he transgressed the command that, by virtue of his intellect, he had been charged with; the apprehension of mere opinion accrued to him, and he sank into deeming-base and deeming-fine.

Only then did he know the measure of what he had lost, what he had been stripped of, and into what state he had come. And therefore it says, 'and you shall be as gods, knowing good and evil' — and it does not say 'knowing false and true,' nor 'apprehending false and true'; for in necessary matters there is no 'good and evil' at all, but only 'false and true.'

And consider its saying, 'and the eyes of them both were opened, and they knew that they were naked' (Gen 3:7): it did not say 'and the eyes of them both were opened and they saw,' for what he saw before is what he saw after; there had been no veil over his sight that was now lifted — rather, a different state came over him, by which he deemed base what he had not deemed base before.

Know that this word — I mean paqaḥ ('to open') — applies in no instance except to the uncovering of an insight, never to some new sense-perception that has arisen: 'and God opened her eyes' (Gen 21:19); 'then the eyes of the blind shall be opened' (Isa 35:5); 'opening the ears, but he hears not' (Isa 42:20) — like its saying, 'who have eyes to see and see not' (Ezek 12:2).

As for what it says concerning Adam, 'Thou changest his face and sendest him away' (Job 14:20), its interpretation and explanation is: when he altered his orientation, He drove him out. For panim ('face') is a noun derived from panah ('to turn'), since a man, by his face, makes for the thing he intends to make for.

So it says: when he altered his orientation and made for the very thing he had earlier been commanded not to make for, he was driven out of the Garden of Eden.

And that is the punishment that answers to the transgression, measure for measure.

For he had been given leave to eat of the good things and to enjoy them in ease and tranquility; but when he grew greedy and followed his pleasures and his fancies, as we have said, and ate of what he had been forbidden to eat, he was barred from it all.

And he was bound to eat the meanest of foods — which had not been his food before — and to do so only after toil and labor, as it says, 'thorns also and thistles shall it bring forth to thee' (Gen 3:18), and so forth, 'in the sweat of thy face' (Gen 3:19), and so forth.

And it explained further, saying, 'so the Lord God sent him forth from the Garden of Eden, to till the ground' (Gen 3:23).

And it made him the equal of the beasts in his food and in most of his states, as it says, 'and thou shalt eat the grass of the field' (Gen 3:18).

And, explaining this whole matter, it said: 'man that is in honor and understands not is like the beasts that perish' (Ps 49:13).

Glory be to the Possessor of the Will, whose purpose and wisdom cannot be grasped!