I:30 · Akhol · parallel

The original beside the translation.

Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)

← Read with translation & glosses Commentators on AlHaTorah ↗

Judeo-Arabic original

אכל הד'ה אלכלמה וצ'עהא אלאול פי אללגה לתנאול אלחיואן מא יתנאולה מן אלגד'א והד'א מא לא יחתאג' לה מת'אל. ת'ם אן אללגה לחט'ת פי אלאכל מעניין אלמעני אלואחד הו תלאף אלשי אלמאכול וד'האבה אעני פסוד צורתה אולא ואלמעני אלאכ'ר נמי אלחיואן במא יתנאולה מן אלגד'א ודואם בקאיה בה ואסתמראר וג'ודה וצלאחיהֵ קוי אלבדן כלהא בה.

פבחסב אלמעני אלואחד אסתעיר לשון אכילה לכל תלאף וכל אבאדה ובאלג'מלה לכל כ'לע צורה ואכלה אתכם ארץ אויביכם ארץ אוכלת יושביה חרב תאכלו תאכל חרב ותבער בם אש י״י ותאכל בקצה המחנה אש אוכלה הוא יעני יביד עצאתה אבאדהֵ אלנאר למא תתסלט עליה והד'א כת'יר.

ובחסב אלמעני אלאכ'יר אסתעיר לשון אכילה ללעלם ואלתעלם ובאלג'מלה ללאדראכאת אלעקליה אלתי ידום בהא בקא אלצורה אלאנסאניה עלי אכמל אלחאלאת כדואם אלג'סם באלגד'א עלי אחסן חאלאתה לכו שברו ואכלו שמעו שמוע אלי ואכלו טוב אכול דבש הרבות לא טוב אכל בני דבש כי טוב ונופת מתוק על חכך כן דעה חכמה לנפשך.

והד'א אלאסתעמאל איצ'א כת'יר פי כלאם אלחכמים אעני אלכנאיה ען אלעלם באלאכל תא אכלו בשרא שמינא בי רבא וקאלוא כל אכילה ושתיה האמורה בספר זה אינה אלא חכמה ופי בעץ' אלנסך' תורה. וכד'לך כת'ר תסמיתהם אלעלם מאא הוי כל צמא לכו למים.

וממא כת'ר הד'א אלאסתעמאל פי אללגה ופשא חתי צאר כאנה אלוצ'ע אלאול אסתעמל איצ'א לפט' אלג'וע ואלעטש פי עדם אלעלם ואלאדראך והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי י״י צמאה נפשי לאלהים לאל חי והד'א כת'יר. ותרג'ם יונתן בן עזיאל עליה אלסלאם ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה קאל ותקבלון אולפן חדת בחדוא מבחירי צדיקיא פתאמל תאוילה מים אנה עלם ינאל פי תלך אלאיאם וג'על מעיני מת'ל מעיני העדה אעני אלאעיאן והם אלעלמא פקאל מבחירי צדיקיא אד' אלצדק הו אלישועה אלחקיקיה פארי כיף תאול כל כלמה פי הד'א אלפסוק למעני אלעלם ואלתעלם פאפהם הד'א:

Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)

׳אכול׳. זאת המלה הנחתה הראשונה בלשון – ללקיחת בעל החיים מה שיקחהו מן המזון; וזה – מה שאין צריך אליו משל. ואחרי כן, ראה הלשון באכילה שני ענינים: הענין האחד הוא אבדת הדבר הנאכל – כלומר: היפסד צורתו תחילה – והענין האחר צמיחת בעל החיים במה שיקחהו מן המזון והתמדת עמידתו בו והתמדת מציאותו ותיקון כחות הגוף כולם בו.

ולפי הענין הראשון הושאל ׳לשון אכילה׳ לכל אבדה והפסד ובכלל לכל השמט צורה: ״ואכלה אתכם ארץ אויביכם״, ״ארץ אוכלת יושביה״, ״חרב תאוכלו״, ״תאכל חרב״, ״ותבער בם אש יי ותאכל בקצה המחנה״, ״אש אוכלה הוא״ – כלומר: יאבד המורים בו כאבוד האש למה שישלוט עליו – וזה הרבה.

ולפי הענין האחרון הושאל ׳לשון אכילה׳ לחכמה וללמוד, ובכלל להשגות השכליות אשר יתמיד בהם הישארות הצורה האנושית על השלם שבענינים כהתמדת הגוף במזון על הטוב שבעניניו ״לכו שברו ואכולו״, ״שמעו שמוע אלי ואכלו טוב״, ״אכול דבש הרבות לא טוב״, ״אכול בני דבש כי טוב ונופת מתוק על חכך כן דעה חכמה לנפשך״.

וזה נעשה גם כן הרבה בדברי ה׳חכמים׳ – כלומר: שמכנים החכמה באכילה – ״תו אכילו בשרא שמינא בי רבא״; ואמרו: ״כל אכילה ושתיה האמורה בספר זה אינה אלא חכמה״ (ובקצת הנוסחאות ׳תורה׳); וכן הרבה קראם החכמה – ׳מים׳: ״הוי כל צמא לכו למים״.

ומאשר נעשה זה הרבה בלשון ונגלה עד ששב כאילו הוא ההנחה הראשונה, נעשה גם כן לשון הרעב והצמא בהעדר החכמה וההשגה: ״והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי יי״, ״צמאה נפשי לאלהים לאל חי״ – וזה הרבה. ותרגם יונתן בן עוזיאל ע״ה ״ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה״ – ׳ותקבלון אולפן חדת בחדוא מבחירי צדיקיא׳. והסתכל פרושו ׳מים׳ – שהוא חכמה שתגיע בימים ההם; ושם ׳מעיני׳ כמו ״מעיני העדה״ – כלומר: הראשים – והם החכמים; ואמר: ׳מבחירי צדיקיא׳ כי ה׳צדק׳ הוא ה׳ישועה׳ האמיתית. וראה איך פרש כל מילה בזה ה׳פסוק׳ לענין החכמה והלימוד. והבן זה!

Working English

Akhol — this word's first imposition in the language is for an animal's taking in of the food it takes; this needs no example. Then the language marked in 'eating' two meanings: the one meaning is the destruction of the thing eaten and its passing away — that is, the corruption of its form first; and the other meaning is the animal's growth by the food it takes, the continuance of its survival thereby, the persistence of its existence, and the soundness of all the body's faculties by it.

According to the one meaning, the term 'eating' was borrowed for every destroying and every annihilating — in sum, for every stripping-away of form: 'and the land of your enemies shall eat you up' (Lev 26:38); 'a land that eateth up its inhabitants' (Num 13:32); 'ye shall be devoured by the sword' (Isa 1:20); 'the sword shall devour' (2 Sam 11:25); 'and the fire of the Lord burned among them, and consumed them in the uttermost part of the camp' (Num 11:1); 'he is a consuming fire' (Deut 4:24) — meaning he annihilates those who rebel against him as fire annihilates whatever it takes hold of; and this is frequent.

According to the latter meaning, the term 'eating' was borrowed for knowledge and learning — in sum, for the intellectual apprehensions by which the survival of the human form endures in the most perfect of states, as the body's survival endures by food in its best state: 'come ye, buy, and eat' (Isa 55:1); 'hearken diligently unto me, and eat ye that which is good' (Isa 55:2); 'it is not good to eat much honey' (Prov 25:27); 'my son, eat thou honey, because it is good' (Prov 24:13); 'and the honeycomb is sweet to thy taste: so is the knowledge of wisdom unto thy soul' (Prov 24:13–14).

This usage too is frequent in the words of the Sages — I mean the metaphor of knowledge by 'eating': 'come, eat fat meat at the house of Rava' (b. Bava Batra 12a); and they said, 'all eating and drinking mentioned in this book is nothing but wisdom' (Kohelet Rabbah) — and in some recensions, 'the Torah.' And likewise they often named knowledge 'water': 'Ho, every one that thirsteth, come ye to the waters' (Isa 55:1).

And because this usage became so frequent and widespread in the language that it became as if it were the original imposition, the terms 'hunger' and 'thirst' were likewise used for the absence of knowledge and apprehension: 'and I will send a famine in the land, not a famine of bread, nor a thirst for water, but of hearing the words of the Lord' (Amos 8:11); 'my soul thirsteth for God, for the living God' (Ps 42:3); and this is frequent. And Jonathan ben Uzziel, peace be upon him, rendered 'Therefore with joy shall ye draw water out of the wells of salvation' (Isa 12:3): 'and ye shall receive a new teaching with joy from the chosen of the righteous.' Consider his interpretation: that 'water' is knowledge to be attained in those days; and he made 'wells' like 'the eyes of the congregation' (Num 15:24) — that is, the notables, who are the learned — saying 'the chosen of the righteous,' since righteousness is the true salvation. See how he interpreted every word in this verse for the sense of knowledge and learning; understand this.