I:31 · Limits of Intellect · parallel

The original beside the translation.

Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)

← Read with translation & glosses Commentators on AlHaTorah ↗

Judeo-Arabic original

אעלם אן ללעקל אלאנסאני מדארך פי קותה וטביעתה אן ידרכהא. ופי אלוג'וד מוג'ודאת ואמור ליס פי טביעתה אן ידרכהא בוג'ה ולא בסבב בל אבואב אדראכהא מסדודה מן דונה. ופי אלוג'וד אמור ידרך מנהא חאלה ויג'הל חאלאת וליס בכונה מדרכא ילזם אן ידרך כל שי כמה אן ללחואס אדראכאת וליס להא אן תדרכהא עלי אי בעד אתפק וכד'לך סאיר אלקוי אלבדניה לאנה ואן כאן אלאנסאן מת'לא קויא עלי שיל קנטארין פליס הו קויא עלי שיל עשרה ותפאצ'ל אשכ'אץ אלנוע פי הד'ה אלאדראכאת אלחסיה וסאיר אלקוי אלבדניה בין ואצ'ח לג'מיע אלנאס לכנה לה חד וליס אלאמר מארא אלי אי בעד אתפק ואי קדר אתפק.

כד'לך אלחכם בעינה פי אלאדראכאת אלעקליה אלאנסאניה יתפאצ'ל אשכ'אץ אלנוע פיהא תפאצ'לא עט'ימא והד'א איצ'א בין ואצ'ח ג'דא לאהל אלעלם חתי אן מעני מא יסתנבטה שכ'ץ מן נט'רה בנפסה ושכ'ץ אכ'ר לא יקדר אן יפהם ד'לך אלמעני אבדא ולו פהם לה בכל עבארה ובכל מת'ל ופי אטול מדה לא ינפד' ד'הנה פיה בוג'ה בל ינבו ד'הנה ען פהמה והד'א אלתפאצ'ל איצ'א ליס הו ללא נהאיה בל ללעקל אלאנסאני חד בלא שך יקף ענדה.

פת'ם אשיא יתבין ללאנסאן אמתנאע אדראכהא ולא יג'ד נפסה מתשוקה אלי עלמהא לשעורה באמתנאע ד'לך ואן לא באב ידכ'ל מנה ללוצול אלי הד'א כג'הלנא בעדד כואכב אלסמא והל הי זוג' או פרד וכג'הלנא בעדד אנואע אלחיואן ואלמעאדן ואלנבאת ומא אשבה ד'לך. ות'ם אשיא יג'ד אלאנסאן שוקה אלי אדראכהא עט'ימא ותסלט אלעקל עלי טלב חקיקתהא ואלבחת' ענהא מוג'וד פי כל פרקה נט'ארה מן אלנאס ופי כל זמאן ופי תלך אלאשיא תכת'ר אלארא ויקע אלאכ'תלאף בין אלנאט'רין ותחדת' אלשבה מן אג'ל תעלק אלעקל באדראך תלך אלאשיא אעני אלשוק אליהא וכון כל אחד יט'ן אנה קד וג'ד טריקא יעלם בה חקיקהֵ אלאמר וליס פי קוהֵ אלעקל אלאנסאני אן יאתי עלי ד'לך בברהאן לאן כל שי עלמת חקיקתה בברהאן לא אכ'תלאף פיה ולא מג'אד'בה ולא ממאנעה אלא מן ג'אהל יעאנד אלענאד אלד'י יסמי אלענאד אלברהאני כמא תג'ד אקואמא עאנדוא פי כריהֵ אלארץ' וכון אלפלך מסתדירא ונחו ד'לך פהאולא לא מדכ'ל להם פי הד'א אלגרץ'.

והד'ה אלאמור אלתי וקעת פיהא הד'ה אלחירה כת'ירה ג'דא פי אלאמור אלאלאהיה וקלילה פי אלאמור אלטביעיה ומעדומה פי אלאמור אלתעלימיה.

קאל אלאסכנדר אלאפרודיסי אן אסבאב אלאכ'תלאף פי אלאמור ת'לת'ה אחדהא חב אלריאסה ואלגלבה אלצאדאן ללאנסאן ען אדראך אלחק עלי מא הו עליה. ואלת'אני לטאפהֵ אלאמר אלמדרך פי נפסה וגמוצ'ה וצעובהֵ אדראכה. ואלת'אלת' ג'הל אלמדרך וקצורה ען אדראך מא ימכן אדראכה הכד'א ד'כר אלאסכנדר. ופי אזמנתנא סבב ראבע לם יד'כרה לאנה לם יכן ענדהם והו אלאלף ואלתרביה לאן ללאנסאן בטביעתה מחבהֵ מא אלפה ואלמיל נחוה חתי אנך תרי אהל אלבאדיה עלי מא הם עליה מן אלשעת' ועדם אללד'את וצ'יקהֵ אלאקואת יכרהון אלמדן ולא יסתלד'ון בלד'אתהא ויות'רון אלחאלאת אלסייה אלמעתאדה עלי אלחאלאת אלצאלחה אלגיר מעתאדה פלא תסתריח אנפסהם לסכן אלקצור ולא ללבאס אלחריר ולא ללתנעם באלחמאם ואלאדהאן ואלאטיאב

כד'לך יחדת' ללאנסאן פי אלארא אלתי אלפהא ורבי עליהא מן אלמחבה ואלחמאיה להא ואלאסתיחאש ממא סואהא.

ובחסב הד'א אלסבב איצ'א יעמי אלאנסאן ען אדראך אלחקאיק וימיל נחו מעתאדאתה כמא אעתרי אלג'מהור פי אלתג'סים ופי אמור כת'ירה אלאהיה כמא נבין כל ד'לך מן אג'ל אלאלף ואלתרביה עלי נצוץ אסתקר תעט'ימהא ואלתצדיק בהא תדל ט'ואהרהא עלי אלתג'סים ועלי כ'יאלאת לא צחה להא בל קילת עלי ג'ההֵ אלמת'ל ואללגז וכאן ד'לך לאסבאב סאד'כרהא.

ולא תט'ן אן הד'א אלד'י קלנאה מן קצור אלעקל אלאנסאני וכונה לה חד יקף ענדה הו קול קיל בחסב אלשריעה בל הו אמר קד קאלתה אלפלאספה ואדרכתה חק אדראכה מן גיר מראעאהֵ מד'הב ולא ראי והו אמר צחיח לא ישך פיה אלא מן ג'הל מא קד תברהן מן אלאמור.

והד'א אלפצל אנמא קדמנאה תוטיה למא יאתי בעדה:

Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)

דע – כי לשכל האנושי השגות בכחו וטבעו שישיגם; ובמציאות – נמצאות וענינים אין בטבעו שישיגם בשום פנים ולא בסבה אבל שערי השגתם נעולים בפניו; ובמציאות – דברים ישיג מהם ענין ויסכול ענינים – ואין בהיותו משיג מתחיב שישיג כל דבר. כמו שלחושים – השגות ולא ישיגום על איזה מרחק שיזדמן; וכן שאר הכחות הגופניות שהאיש על דרך משל, אף על פי שהוא יכול לשאת שני ככרים, אינו יכול לשאת עשרה. ויתרון אישי המין זה על זה באלו ההשגות החושיות ושאר הכחות הגופניות נגלה מבואר לכל אדם. אלא שיש לו גבול, ואין הענין הולך אל אי זה מרחק שיזדמן ואי זה שעור שיקרה.

וכן הדין בעצמו בהשגות השכליות האנושיות: יש לאישי המין זה על זה בהם יתרון רב – וזה גם כן מבואר נגלה מאד לבעלי החכמה – עד שענין אחד יוציאהו איש מעיונו בעצמו, ואיש אחר לא יוכל להבין הענין ההוא לעולם; ואפילו למדוהו לו בכל לשון ובכל משל ובזמן ארוך לא יגיע שכלו אליו בשום פנים אך תקצר יד שכלו מהבינו. וזה היתרון גם כן אינו ללא תכלה, אבל לשכל האנושי גבול בלא ספק יעמוד אצלו.

עד שיש דברים שיתבאר לאדם המנע השגתם, ולא ימצא נפשו משתוקקת לידיעתם לשערו בהמנע זה, ושאין פתח שיכנס ממנו להגיע אל זה כסכלנו מספר כוכבי השמים ואם הם זוג או נפרד, וכסכלנו מספר מיני בעלי החיים והמקוריים והצמחים ומה שידמה לזה. ויש דברים ימצא האדם תשוקתו להשגתם עצומה והתגברות השכל לבקש אמתתם ולחפשם נמצא בכל כת מעינת מבני אדם ובכל זמן. ובדברים ההם ירבו הדעות ותפול המחלוקת בין המעינים ויתחדשו הספקות מפני התלות השכל בהשגת הדברים ההם – כלומר: התשוקה אליהם – והיות כל אדם חושב שהוא מצא דרך ידע בה אמיתת הדבר. ואין בכח השכל האנושי שיביא על הדבר ההוא מופת; כי כל דבר שנודעה אמיתתו במופת אין מחלוקת בו ולא הכזבה ולא מניעה, אלא מסכל יחלוק המחלוקת אשר תקרא המחלוקת המופתית – כמו שתמצא אנשים חלקו בכדוריות הארץ והיות הגלגל עגול וכיוצא בזה – ואלו אין מבוא להם בזה הענין.

ואלו הענינים אשר נפל בהם זה הבלבול – הרבה מאוד בענינים האלהיים ומעט בענינים הטבעיים, ונעדרים בענינים הלימודיים.

אמר אלכסנדר האפרודיסי כי סבות המחלוקת בענינים – שלש. אחת מהם – אהבת הרשות והנצוח המונעים האדם מהשגת האמת כפי מה שהוא. והשנית – דקות הענין המושג בעצמו ועמקו וקשי השגתו והשלישית – סכלות המשיג וקוצר יד שכלו מהשיג מה שאפשר השגתו. כן זכר אלכסנדר. ובזמננו – סבה רביעית לא זכרה, שלא היתה אצלם – והיא ההרגל והלימוד. כי האנשים בטבעם אוהבים מה שהורגלו בו ונוטים אליו; עד שאתה תראה אנשי הכפר – כפי מה שהם ממעוט רחיצת ראשם וגופם, והעדר ההנאות וצוק הפרנסה – ימאסו המדינות ולא יהנו בהנאותם, ויבחרו הענינים הרעים המורגלים, על הענינים הטובים שאינם מורגלים, ולא תנוח דעתם לשכינת ההיכלות, ולא ללבישת המשי, ולא להתעדן במרחץ ובשמנים וסממנים.

כן יתחדש לאדם בדעות אשר הורגל בהם וגדל עליהם, מן האהבה והשמירה להם וההתרחק מזולתם.

ולפי זאת הסבה גם כן ימנע האדם מהשיג האמיתות ויטה אל מורגליו. כמו שקרה להמון בהגשמה ובענינים רבים האלהיים כמו שנבאר – כל זאת מפני ההרגל והלימוד על כתובים שהתישב להגדילם ולהאמין בהם יורו פשוטיהם על ההגשמה ועל דמיונים אין אמיתות להם אבל נאמרו על צד המשל והחידה. והיה זה לסבות שאני עתיד לזכרם.

ולא תחשוב שזה שאמרנוהו מִקֹּצֵר יד השכל האנושי והיות לו גבול יעמוד אצלו הוא מאמר נאמר כפי התורה לבד; אבל הוא ענין כבר אמרוהו הפילוסופים גם כן והשיגוהו השגה אמתית, מבלתי נטות אל דעת ואל סברה; והוא דבר אמיתי אין ספק בו אלא למי שיסכול הדברים שכבר בא עליהם המופת.

וזה הפרק אמנם הקדמנוהו הצעה למה שיבא אחריו.

Working English

Know that the human intellect has things it apprehends within its power and nature; and in existence there are existents and matters which it is not in its nature to apprehend at all — by no means and through no cause; rather the doors of their apprehension are barred before it. And in existence there are matters of which it apprehends one aspect and is ignorant of others; and from its being an apprehender it does not follow that it apprehends everything — just as the senses have apprehensions yet cannot apprehend at any distance whatever, and likewise the rest of the bodily faculties: for though a man, say, be strong enough to lift two hundredweight, he is not strong enough to lift ten. The disparity of the individuals of the species in these sense-apprehensions and the rest of the bodily faculties is plain and clear to all people; but it has a limit, and the matter does not run on to any distance whatever and any amount whatever.

The very same judgment holds for human intellectual apprehensions: the individuals of the species differ in them greatly. This too is very plain and clear to the people of knowledge: so that a meaning which one person derives by his own speculation, another person can never understand — even were it explained to him in every expression and by every parable and over the longest time, his mind would by no means penetrate it; rather his mind recoils from grasping it. And this disparity too is not without end; rather the human intellect has, beyond doubt, a limit at which it stops.

Now there are things whose apprehension is shown to a man to be impossible, and he does not find himself yearning to know them, since he perceives the impossibility of that and that there is no door through which to enter to reach it — like our ignorance of the number of the stars of heaven and whether it is even or odd, and like our ignorance of the number of the species of animals, minerals, and plants, and the like. And there are things whose apprehension a man finds himself yearning for greatly — the intellect's drive to seek their reality and inquire after it is present in every speculative group of people and in every age. In these things opinions multiply, disagreement arises among the speculators, and doubts come about — because of the intellect's attachment to apprehending those things, I mean the yearning for them, and because each one supposes that he has found a way by which to know the truth of the matter, while it is not within the power of the human intellect to bring a demonstration upon it. For everything whose reality you have known by demonstration admits of no disagreement, no contention, and no opposition, save from an ignorant man who is contrary with the contrariness called 'demonstrative contrariness' — as you find groups who were contrary about the sphericity of the earth and the circular motion of the sphere and the like. These people have no entry into this aim.

These matters in which this perplexity has arisen are very many in the divine matters, few in the natural matters, and nonexistent in the mathematical matters.

Alexander of Aphrodisias said that the causes of disagreement about things are three. The first is the love of dominion and victory, which divert a man from apprehending the truth as it is. The second is the subtlety of the apprehended thing in itself, its obscurity, and the difficulty of apprehending it. The third is the ignorance of the apprehender and his falling short of apprehending what can be apprehended. So Alexander mentioned. But in our times there is a fourth cause he did not mention, because it did not exist among them: habit and upbringing. For a man has by his nature a love of what he is accustomed to and an inclination toward it — so much that you see the people of the desert, for all the squalor, lack of pleasures, and scantness of provisions they are in, loathe the cities and take no delight in their pleasures, and prefer the bad but habitual conditions to the good but unaccustomed ones; their souls find no rest in dwelling in palaces, nor in wearing silk, nor in the luxuries of the bath, oils, and perfumes.

Likewise there happens to a man, with respect to the opinions he is accustomed to and was brought up on, love of them, protectiveness toward them, and estrangement from anything else.

By reason of this cause too, a man is blinded from apprehending the truths and inclines toward his accustomed notions — as befell the multitude regarding corporeality and regarding many divine matters, as we shall explain — all of it on account of habit and being brought up on texts whose veneration and acceptance is settled, whose external senses indicate corporeality and indicate imaginings that have no truth, but were said by way of parable and riddle; and that was for reasons I shall mention.

Do not suppose that this which we have said — the deficiency of the human intellect and its having a limit at which it stops — is a statement said according to the Law; rather it is a matter the philosophers have stated and apprehended in its true apprehension, without regard to any school or opinion. It is a true matter, in which none doubts save one ignorant of what has already been demonstrated of these things.

This chapter we have set down only as a preface to what comes after it.