I:32 · Restraint · parallel

The original beside the translation.

Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)

← Read with translation & glosses Commentators on AlHaTorah ↗

Judeo-Arabic original

אעלם יא איהא אלנאט'ר פי מקאלתי אנה יעתרי פי אלאדראכאת אלעקליה מן חית' להא תעלק באלמאדה שי שביה במא יעתרי ללאדראכאת אלחסיה וד'לך אנך אד'א נט'רת בעינך אדרכת מא פי קוהֵ בצרך אן תדרכה פאן אסתכרהת עיניך וחדקת באלנט'ר ותכלפת אן תנט'ר עלי בעד עט'ים אטול ממא פי קותך אן תנט'ר בבעדה או תאמלת כ'טא דקיקא ג'דא או נקשא דקיקא ליס פי קותך אדראכה פאסתכרהת נט'רך עלי תחקיקה פליס יצ'עף בצרך ען ד'לך אלד'י לא תקדר עליה פקט בל ויצ'עף איצ'א ען מא פי קותך אן תדרכה ויכל נט'רך ולא תבצר מא כנת קאדרא עלי אדראכה קבל אלתחדיק ואלתכלף

וכד'לך יג'ד כל נאט'ר פי עלם מא חאלה פי חאל אלתפכר פאנה אן אנעם פי אלתפכר ותכלף כל כ'אטרה יתבלד ולא יפהם חיניד' ולו מא שאנה אן יפהמה לאן חאל אלקוי אלבדניה כלהא פי הד'א אלמעני חאלה ואחדה.

ושבה הד'א יג'רי לך פי אלאדראכאת אלעקליה וד'לך אנך אן וקפת ענד אלשבהה ולא תכ'דע נפסך באן תעתקד אלברהאן פי מא לם יתברהן ולא תבאדר ותדפע ותקטע באלתכד'יב לכל מא לם יתברהן נקיצ'ה ולא תרום אדראך מא לא תקדר עלי אדראכה פתכון קד חצלת עלי אלכמאל אלאנסאני ותכון פי דרג'הֵ ר' עקיבה ע״אס אלד'י נכנס בשלום ויצא בשלום ענד נט'רה פי הד'ה אלאמור אלאלאהיה. ואן רמת אדראכא פוק אדראכך או באדרת לתכד'יב אלאמור אלתי לם יתברהן נקיצ'הא או הי ממכנה ולו באבעד אמכאן לחקת באלישע אחר. ומא הו אן לא תכון כאמלא פקט בל תציר אנקץ כל נאקץ ויחדת' לך חיניד' תגליב אלכ'יאלאת ואלמיל נחו אלנקאיץ ואלרד'איל ואלשרור לאשתגאל אלעקל ואנטפא נורה כמא יחדת' פי אלבצר מן אלכ'יאלאת אלכאד'בה אנואע ענד צ'עף אלרוח אלבאצר פי אלמרצ'א ופי אלד'ין ילחון באלנט'ר ללאמור אלנירה או ללאמור אלדקיקה

ופי הד'א אלמעני קיל דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו והכד'א ג'לבוה אלחכמים ז״ל מת'לא עלי אלישע אחר. ומא אעג'ב הד'א אלמת'ל לאנה שבה אלעלם באלאכל כמא קלנא וד'כר אלד' אלאטעמה והו אלעסל ואלעסל בטביעתה אד'א אכת'ר מנה הוע אלמעדה וקיא פכאנה יקול אן טביעהֵ הד'א אלאדראך מע ג'לאלתה ועט'מתה ומא פיה מן אלכמאל אן לם יוקף פיה ענד חדה ויסאר פיה בתחפט' אנעכס לנקץ מת'ל אכל אלעסל אלד'י אן אכל בקדר פקד אגתד'א ואסתלד' ואן זאד ד'הב אלג'מיע לם יקל פן תשבענו וקצת בו אלא קאל והקאתו.

ואלי הד'א אלמעני איצ'א אשאר בקולה אכול דבש הרבות לא טוב וכו' ואליה אשאר בקולה ואל תתחכם יותר למה תשומם ואלי הד'א אשאר בקולה שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים וכו' ואלי הד'א אשאר דוד בקולה לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני ואלי הד'א אלמעני קצדוא בקולהם במופלא ממך אל תדרוש ובמכסה ממך אל תחקור במה שהרשית דרוש ואין לך עסק בנפלאות יריד אנך לא תג'יל עקלך אלא פי מא ימכן אלאנסאן אדראכה אמא אלאמר אלד'י ליס פי טביעהֵ אלאנסאן אדראכה פאלאשתגאל בה מוד' ג'דא כמא בינא. ואלי הד'א קצדוא בקולהם כל המסתכל בארבעה דברים וכו' ותממוא ד'לך אלקול בקולהם כל שלא חס על כבוד קונו אשארה אלי מא בינאה מן כון אלאנסאן לא יתהג'ם ללנט'ר באלכ'יאלאת אלפאסדה. ואד'א חדת'ת לה אלשבה או לם יתברהן לה אלאמר אלמטלוב לא ירפצ'ה ויטרחה ויבאדר לתכד'יבה בל יתת'בת ויחוס על כבוד קונו ויכף ויקף והד'א אמר קד באן.

וליס אלמראד בהד'ה אלנצוץ אלתי קאלוהא אלאנביא ואלחכמים ז״ל סד באב אלנט'ר באלג'מלה ותעטיל אלעקל ען אדראך מא ימכן אדראכה כמא יט'ן אלג'אהלון ואלמתואנון אלד'ין יעג'בהם אן יג'עלוא נקצהם ובלההם כמאלא וחכמה וכמאל גירהם ועלמה נקצא וכ'רוג'א ען אלשרע שמים חשך לאור ואור לחשך בל אלגרץ' כלה אלאכ'באר באן לעקול אלבשר חד תקף ענדה.

ולא תנתקד אלפאט'א קילת פי אלעקל פי הד'א אלפצל וגירה אד' אלגרץ' אלארשאד אלי אלמעני אלמקצוד לא תחקיק מאהיהֵ אלעקל ולתחריר ד'לך פצול אכ'רי:

Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)

דע אתה המעין במאמרי זה, שהנה יקרה בהשגות השכליות – מפני שהן נתלות בחומר – דבר ידמה למה שיקרה להשגות החושיות. והוא – שאתה כשתעין בעיניך תשיג מה שבכח ראותך שתשיגהו; וכשתכריח עיניך ותפליג בעיון ותטרח לעין על רוחק גדול יותר ארוך ממה שבכחך לעיין ברחקו, או תסתכל בכתיבה דקה או פיתוח דק שאין בכחך להשיגו, ותכריח ראותך לאמתו – לא יחלש ראותך על זה אשר לא תוכל עליו לבד, אבל יחלש גם כן על מה שבכחך שתשיגהו, ויחלש ראותך ולא תראה מה שהיית יכול להשיג קודם הפלגת ההבטה וההטרחה.

וכן ימצא כל מעין בחכמה מן החכמות ענינו בענין המחשבה, כי אם ירבה המחשבה ויטריח כל רעיוניו, יבהל ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינו; כי ענין הכחות הגופיות כולם בזה הענין – ענין אחד.

וכיוצא בזה יקרה לך בהשגות השכליות. והוא – שאתה אם תעמוד על הספק ולא תונה נפשך להאמין כי יש מופת במה שאין עליו מופת, ולא תתחיל לדחות ולגזור בהכזיב מה שלא בא מופת על סותרו, ולא תשתדל להשיג מה שלא תוכל להשיגו – עם זה כבר הגעת אל השלמות האנושי, ותהיה במדרגת ר׳ עקיבא ע״ה אשר ״נכנס בשלום ויצא בשלום״ בעיונו באלו הענינים האלהיים. ואם תשתדל להשיג למעלה מהשגתך, או תתחיל להכזיב הענינים אשר לא בא מופת על סותרם, או שהם אפשריים ואפילו באפשר רחוק – תגיע ב׳אלישע אחר׳. ואינו – שלא תהיה שלם לבד, אבל תשוב יותר חסר מכל חסר ותתחדש לך אז תגבורת הדמיונים ונטות אחר החסרונות והמדות המגונות והרעות לטרידת השכל ולהכבות אורו. כמו שיתחדש בראות מן הדמיונים המכזבים מינים רבים עם חולשת הרוח הרואה בחולים ובאשר יפצרו בעיון לדברים המאירים או לדברים הדקים.

ובזה הענין נאמר: ״דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאתו״. וכן הביאוהו משל על ׳אלישע אחר׳. ומה נפלא זה המשל! שהוא דימה החכמה במאכל כמו שאמרנו; וזכר הערב שבמזונות והוא הדבש – והדבש בטבעו כשירבו ממנו יעורר האיסטומכא ויבא הקיא – וכאילו אמר שטבע זאת ההשגה – עם גדולתה ועצמתה ומה שבה מן השלמות – אם לא יעמדו בה אצל גבולה וילכו בה בשמירה תהפך לחסרון כאוכל הדבש אשר אם יאכל בשיעור – יזון ויערב לו ואם יוסיף – יאבד הכל; לא אמר: ׳פן תשבענו וקצת בו׳ אלא אמר: ׳והקאתו׳.

ואל זה הענין גם כן רמז באמרו: ״אכול דבש הרבות לא טוב וכו׳״ ואליו רמז באמרו: ״ואל תתחכם יותר למה תשומם?״ ואל זה רמז באמרו: ״שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים וכו׳״ ואל זה הענין רמז דוד באמרו: ״ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני״; ואל זה הענין כונו באמרם ״במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור – במה שהורשית דרוש ואין לך עסק בנפלאות״ – רצו לומר שאתה לא תשלח שכלך אלא במה שאפשר לאדם להשיגו. אבל הענין אשר אין בטבע האדם להשיגו העסק בו מזיק מאוד כמו שבארנו. ואל זה כונו באמרם ״כל המסתכל בארבעה דברים וכו׳״; והשלימו זה המאמר באמרם ״כל שלא חס על כבוד קונו״ – רמז למה שבארנוהו, שלא יהרוס האדם לעין בדמיונים המופסדים; וכשיתחדשו לו הספקות או לא ימצא מופת על הענין המבוקש, לא יניחהו וישליכהו וימהר להכזיבו, אבל יתישב ו׳יחוס על כבוד קונו׳ וימנע ויעמוד. וזה הענין כבר התבאר.

ואין הרצון באלו הכתובים אשר אמרום הנביאים וה׳חכמים ז״ל׳ לסתום שער העיון לגמרי ולבטל השכל מהשיג מה שאפשר להשיגו, כמו שיחשבו הפתאים והמתרשלים אשר ייטב להם שישימו חסרונם ופתיותם שלמות וחכמה ושלמות זולתם וחכמתו – חסרון ויציאה מן הדת ׳שמים חושך לאור ואור לחושך׳. אבל הכונה כולה – להגיד שיש לשכל האנושי גבול יעמוד אצלו.

ולא תדקדק מלות נאמרו בשכל בזה הפרק וזולתו, כי הכונה – ההישרה אל הענין המכון לא אמיתת מהות השכל; ולדקדוק זה – פרקים אחרים.

Working English

Know, O reader of my treatise, that there befalls the intellectual apprehensions, inasmuch as they have a connection with matter, something resembling what befalls the sense-apprehensions. For when you look with your eye you apprehend what is in your sight's power to apprehend; but if you force your eyes and strain in looking and take it upon yourself to look at a very great distance, farther than is in your power to look, or you scrutinize a very fine script or a fine engraving that is not in your power to apprehend, and you force your sight to make it out — then your sight not only grows weak for that which you cannot do, but it also grows weak for what is in your power to apprehend, your sight is wearied, and you no longer see what you were able to apprehend before the straining and the forcing.

Likewise every inquirer into some science finds this his condition in the state of reflection: that if he goes deep in reflection and forces every notion, he is dulled and does not then understand even what it is his nature to understand — for the condition of all the bodily faculties in this respect is one and the same.

Something like this happens to you in the intellectual apprehensions. For if you halt at the point of doubt and do not deceive yourself by believing there is a demonstration where nothing has been demonstrated, and do not rush to repel and decide by denial everything whose contrary has not been demonstrated, and do not aspire to apprehend what you cannot apprehend — then you will have attained human perfection and will be in the rank of Rabbi Akiva, peace be upon him, who 'entered in peace and went out in peace' in his speculation on these divine matters. But if you aspire to an apprehension above your apprehension, or rush to deny matters whose contrary has not been demonstrated, or which are possible — even by the remotest possibility — then you will be joined to Elisha Aher; and not only will you fail to be perfect, but you will become the most deficient of the deficient, and there will then happen to you a predominance of the imaginings and an inclination toward defects, vices, and evils, on account of the intellect's being occupied and its light extinguished — just as there happen to the sight kinds of false imaginings when the seeing spirit is weakened, in the sick, and in those who strain to look at bright objects or at fine objects.

In this sense it was said: 'Hast thou found honey? eat so much as is sufficient for thee, lest thou be filled therewith, and vomit it' (Prov 25:16); and so the Sages, of blessed memory, drew it as a parable upon Elisha Aher. How wonderful is this parable! For it likened knowledge to eating, as we said, and it mentioned the sweetest of foods, which is honey — and honey by its nature, if one takes too much of it, upsets the stomach and is vomited. It is as if it said that the nature of this apprehension, for all its sublimity and greatness and the perfection in it, if one does not halt at its limit and proceed in it with caution, is reversed to a defect, like the eating of honey, which, if eaten in measure, nourishes and gives delight, but if increased, the whole is lost. It did not say 'lest thou be filled therewith and loathe it,' but said 'and vomit it.'

To this sense too he pointed in his saying, 'It is not good to eat much honey' etc. (Prov 25:27); and to it he pointed in his saying, 'be not over-wise; why shouldst thou destroy thyself?' (Eccl 7:16); and to this he pointed in his saying, 'keep thy foot when thou goest to the house of God' etc. (Eccl 4:17); and to this David pointed in his saying, 'neither do I exercise myself in great matters, or in things too wonderful for me' (Ps 131:1); and to this sense the Sages aimed in their saying, 'seek not out the things that are too hard for thee, and search not the things that are hidden from thee; in what is permitted to thee, inquire — thou hast no business with hidden things' (b. Ḥagigah 13a). It means that you should not set your intellect to range save in what it is possible for a man to apprehend; but as for the matter which it is not in man's nature to apprehend, occupying oneself with it is very harmful, as we have explained. And to this the Sages aimed in their saying, 'whoever looks into four things' etc.; and they completed that statement with their saying, 'whoever has no regard for the honor of his Maker' — an allusion to what we have explained, that a man must not rush to speculate by means of corrupt imaginings. And when a doubt befalls him, or the sought matter is not demonstrated to him, let him not reject and cast it away and rush to deny it, but let him stand firm, have regard for the honor of his Maker, restrain himself, and halt. This is a matter now made clear.

The intent of these texts which the prophets and the Sages, of blessed memory, said is not to bar the door of speculation entirely and to disable the intellect from apprehending what can be apprehended — as the ignorant and the slothful suppose, who are pleased to make their own deficiency and dullness perfection and wisdom, and the perfection and knowledge of others a deficiency and a departure from the Law, 'putting darkness for light and light for darkness' (Isa 5:20). Rather, the whole intent is to make known that the intellects of human beings have a limit at which they stop.

And do not criticize the terms used about the intellect in this chapter and elsewhere, since the aim is to guide toward the intended meaning, not to establish the quiddity of the intellect; for the precise treatment of that there are other chapters.