I:33 · Teaching Order · parallel

The original beside the translation.

Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)

← Read with translation & glosses Commentators on AlHaTorah ↗

Judeo-Arabic original

אעלם אן אלאבתדא בהד'א אלעלם מצ'ר ג'דא אעני אלעלם אלאלאהי וכד'לך תביין מעאני אלאמת'אל אלנבויה ואלתנביה עלי אלאסתעאראת אלמסתעמלה פי אלכ'טאבה אלתי כתב אלנבוה ממלוה מנהא. בל ינבגי אן ירבי אלאצגאר ויקר אלמקצרון עלי קדר אדראכהם פמן ראי כאמל אלד'הן מהיאא להד'ה אלדרג'ה אלעאליה דרג'הֵ אלנט'ר אלברהאני ואלאסתדלאלאת אלעקליה אלחקיקיה אנהץ' אולא אולא אלי אן יצל כמאלה אמא מן מנבה ינבהה או מן נפסה.

אמא מתי אבתדא בהד'א אלעלם אלאלאהי פליס יחדת' תשויש פקט פי אלאעתקאדאת בל תעטיל מחץ' ומא מת'אל ד'לך ענדי אלא מת'ל מן יגד'י אלצבי אלרצ'יע בכ'בז אלחנטה ואללחם ושרב אלכ'מר פאנה יקתלה בלא שך ליס לאן הד'ה אגד'יהֵ סו וגיר טביעיה ללאנסאן בל לצ'עף אלמתנאול להא ען הצ'מהא חתי יחצל אלאסתנפאע בהא. כד'לך הד'ה אלארא אלצחיחה מא אכ'פית ואלגזת ותחיל כל עאלם פי תעלימהא בגיר תצריח בכל וג'ה מן אלתחיל מן אג'ל כונהא פיהא באטנהֵ סו או מן אג'ל כונהא האדה לקואעד אלשריעה כמא יט'ן אלג'האל אלד'ין זעמוא אנהם וצלוא דרג'הֵ אלנט'ר בל אכ'פית לקצור אלעקול פי אלאבתדא ען קבולהא ולוח בהא ליעלמהא אלכאמל ולד'לך תתסמי סודות וסתרי תורה כמא נבין

והד'א הו אלסבב פי כון אלתורה דברה כלשון בני אדם עלי מא בינא וד'לך לכונהא מערצ'ה ליבתדי בהא ויתעלמהא אלצביאן ואלנסואן וכאפהֵ אלנאס וליס פי קדרתהם פהם אלאמור עלי חקיקתהא פלד'לך אקתצר בהם עלי אלתקליד פי כל ראי צחיח יות'ר תצדיקה ופי כל תצור עלי מא יסדד אלד'הן נחו וג'ודה לא עלי חקיקהֵ מאהיתה פאד'א כמל אלשכ'ץ ונמסרו לו סתרי תורה אמא מן גירה או מן נפסה אד'א נבהה בעצ'הא עלי בעץ' וצל דרג'ה יצדק בתלך אלארא אלצחיחה בטרק אלתצדיק אלחקיקיה אמא באלברהאן פי מא ימכן פיה ברהאן או באלחג'ג' אלקויה פי מא ימכן פיה ד'לך. וכד'לך יתצור תלך אלאמור אלתי כאנת לה כ'יאלאת ומת'אלאת בחקאיקהא ויפהם מאהיתהא

וקד תכרר לך מראת פי אקאוילנא קולהם ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו וחיניד' מוסרין לו ראשי פרקים. ולד'לך לא ינבגי אן יפאתח אחד פי הד'א אלבאב אלא בקדר אחתמאלה ובהד'ין אלשרטין אחדהמא כונה חכם אעני אנה חצלת לה אלעלום אלתי תתכ'ד' מנהא מקדמאת אלנט'ר ואלת'אני אן יכון פהמא פטנא ד'כי אלטבאיע ישער באלמעני באיסר תלויח והו מעני קולהם מבין מדעתו.

וסאבין לך אלסבב פי מנע תעלים אלג'מהור בטרק אלנט'ר אלחקיקיה ואכ'ד'הם בתצור מאהיאת אלאמור עלי מא הי עליה וכון ד'לך אמרא לאזמא צ'רוריא אלא יכון אלא הכד'א פי פצל בעד הד'א פאקול:

Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)

דע – כי ההתחלה בזאת החכמה מזקת מאד – רצוני לומר: החכמה האלהית;– וכן באור עניני משלי הנבואה וההערה על ההשאלות הנעשות בספור אשר ספרי הנביאים מלאים מהם. אבל צריך לחנוך הקטנים ולישב קצרי התבונה כפי שיעור השגתם; ומי שיראה שלם בשכל, מזומן לזאת המדרגה העליונה – רצוני לומר: מדרגת העיון המופתי, וההוראות השכליות האמתיות – יעלוהו מעט מעט עד שיגיע אל שלמותו, אם ממעורר שיעירהו, או מעצמו.

אמנם כשיתחיל בזאת החכמה האלהית לא יתחדש לו בלבול לבד באמונות אבל בטול גמור. ואין המשל בו אצלי, אלא כמי שיזון הנער היונק בלחם החטה והבשר ושתית היין שהוא ימיתהו בלא ספק; לא שאלו המזונות רעים בלתי טבעיים לאדם, אבל לחולשת לוקחם לעכלם עד שיגיע לקבל התועלת בהם. כן אלו הדעות האמתיות לא העלימום ודברו בהם בחידות, ולא עשה כל אדם חכם תחבולה ללמדם בבלתי באור בכל צד מן התחבולות, מפני היות בהם דבר רע נסתר, או מפני היותם סותרים ליסודות התורה, כמו שיחשבו הפתאים אשר חשבו שהשיגו למדרגת העיון; אבל העלימום לקצור השכל בתחלה לקבלם, וגילו בהם מעט שילמדם השלם. ולזה נקראו ׳סודות׳ ו׳סתרי תורה׳ כמו שנבאר.

וזאת היא הסיבה ב׳דברה התורה כלשון בני אדם׳ כמו שבארנו – להיותה מוכנת להתחיל בה וללמוד אותה הנערים והנשים וכל העם, ואין ביכלתם להבין הדברים כפי אמיתתם; ולזה הספיקה עמהם הקבלה בכל ענין שהאמנתו נבחרת, ובכל ציור – מה שיישיר השכל אל מציאותו לא אל אמתת מהותו. וכשיהיה האיש שלם ו׳נמסרו לו סתרי תורה׳ אם מזולתו או מעצמו כשיעוררוהו קצתם אל קצתם יגיע למדרגה שיאמין בדעות האמיתיות ההם בדרכי ההאמנה האמיתית אם במופת – במה שאפשר בו מופת או בטענות החזקות – במה שאפשר בו זה; וכן יציר הענינים ההם אשר היו לו דמיונות ומשלים באמיתותיהם ויבין מהותם.

וכבר נזכר פעמים רבות במאמרנו אמרם ״ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו״ ואז ״מוסרין לו ראשי פרקים״. ובעבור זה אין צריך להתחיל עם אדם בזה הענין אלא כשיעור שכלו ובשני התנאים האלה האחד מהם – היותו ׳חכם׳ – כלומר: שעלו בידו החכמות שילקחו מהם הקדמות העיון; והשני – שיהיה מבין משכיל זך הטבע ירגיש בענין במעט רמז – והוא ענין אמרם ׳מבין מדעתו׳.

והנה אבאר לך הסיבות במנוע למוד ההמון בדרכי העיון האמתיים והתחל עמהם בציור מהות הענינים כפי מה שהם והיות זה ענין ראוי – הכרחי שלא יהיה אלא כן – בפרק שאחר זה. ואומר.

Working English

Know that to begin with this science — I mean the divine science — is very harmful, and likewise the explaining of the meanings of the prophetic parables and the calling of attention to the metaphors employed in the rhetorical style with which the books of prophecy are filled. Rather, the young should be reared, and those who fall short confirmed, according to the measure of their apprehension. He whom you see of perfect mind, prepared for this high rank — the rank of demonstrative speculation and the true intellectual inferences — should be raised up step by step until he attains his perfection, whether by one who alerts him or by himself.

But when one begins with this divine science, there arises not only confusion in beliefs but sheer disabling. And I have no comparison for that save the comparison of one who feeds a suckling infant wheat bread and meat and the drinking of wine: he kills it without doubt — not because these are bad foods, unnatural for man, but because of the weakness of the one taking them to digest them so as to be benefited by them. Likewise these correct opinions were not hidden, and made riddling, and every learned man devised every device to teach them without explicit statement — not because they contain some evil interior, nor because they undermine the foundations of the Law, as the ignorant suppose who imagine they have reached the rank of speculation — but rather they were hidden because of the deficiency of the intellects at the start in receiving them, and were hinted at so that the perfect man might know them; and therefore they are called 'secrets' and 'mysteries of the Torah,' as we shall explain.

And this is the reason that the Torah 'speaks in the language of men,' as we have explained — because it is offered for the young, women, and all people to begin with and learn, and it is not in their capacity to understand things according to their reality; therefore it was restricted, for them, to acceptance on authority in every correct opinion that is preferred to be believed, and in every conception by which the mind is set straight toward its existence, not toward the reality of its quiddity. When the individual becomes perfect and 'the mysteries of the Torah are transmitted to him' — whether from another or from himself, when some of them alert him to others — he reaches a degree at which he assents to those correct opinions by the true methods of assent: either by demonstration, where demonstration is possible, or by strong arguments, where that is possible. And so he conceives by their realities those matters of which he had had imaginings and likenesses, and understands their quiddity.

It has been repeated to you several times in our discourse their saying, 'nor [expound] the Account of the Chariot to an individual, unless he be wise and understands of his own knowledge; and then one transmits to him the chapter headings.' Therefore no one should be opened to in this subject save according to his capacity, and on these two conditions: the one, that he be wise — I mean that he has acquired the sciences from which the premises of speculation are taken; and the second, that he be understanding, sagacious, of keen nature, perceiving the meaning at the slightest hint — and that is the meaning of their saying 'understands of his own knowledge.'

And I shall explain to you the reason for withholding from the multitude instruction by the true methods of speculation, and for taking them by way of conceiving the quiddities of things as they are, and that this is a necessary, indispensable matter — that it cannot be otherwise — in a chapter after this; so I say: