I:47 · Limits of Language · parallel

The original beside the translation.

Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)

← Read with translation & glosses Commentators on AlHaTorah ↗

Judeo-Arabic original

קד ד'כרנא מראת אן כל מא יתכ'ילה אלג'מהור נקצא או לא ימכן תצורה פי חק אללה פלם תסתערה כתב אלנבוה לה תעאלי ואן כאן חכמה חכם אלאשיא אלתי אסתעירת לה אד' תלך אלתי וצף בהא תוהם כמאלאת מא או ימכן תכ'ילהא.

פינבגי בחסב הד'א אלתקריר אן נבין לאי שי אסתעיר לה תעאלי אלסמע ואלבצר ואלשם ולם יסתער לה אלד'וק ואללמס וחכם תרפעה תעאלי ען אלחואס אלכ'מס ואחד ואלחואס כלהא נקץ באעתבאר אלאדראך ולו למן לא ידרך אלא בהא לכונהא מנפעלה מתאת'רה מנקטעה מתאלמה כסאיר אלאלאת ומעני קולנא אנה תעאלי בציר אי ידרך אלמבצראת וסמיע אי ידרך אלמסמועאת כד'לך כאן יוצף באלד'וק ואללמס ויתאול פיה אנה ידרך אלמטעומאת ואלמלמוסאת אד' חכם אדראכהא כלהא ואחד ואן סלב ענה אדראך אחדאהא לזם סלב אדראכהא כלהא אעני אלכ'מס חואס ואן אוג'ב לה אדראך אחדאהא אעני אדראך מא תדרכה חאסה מנהא לזם אן ידרך ג'מיע מדרכאתהא אלכ'מס. ווג'דנא כתבנא קאלת וירא י״י וישמע י״י וירח י״י ולם תקל ויטעם י״י ולא קאלת וימשש י״י ועלהֵ ד'לך מא קד אסתקר פי כ'יאל כל ואחד מן אן אללה לא ילקי אלאג'סאם לקא אלג'סם ללג'סם לאנהם הוד'אהם לא ירונה והאתאן אלחאסתאן אעני אלד'וק ואללמס לא תדרך מחסוסאתהא חתי תמאסהא אמא חסאהֵ אלבצר ואלסמע ואלשם פתדרך מחסוסאתהא ותלך אלאג'ראם אלחאמלה לתלך אלכיפיאת מנהא עלי בעד פכאן ד'לך סאיגא פי כ'יאל אלג'מהור. ואיצ'א פאן אלגרץ' ואלקצד באסתעארהֵ הד'ה אלחואס לה ללדאלאלה עלי אדראכה אפעאלנא ואלסמע ואלבצר כאף פי ד'לך אעני אן ידרך בה כל מא יפעל אלגיר או יקולה כמא קאלוא עלי ג'ההֵ אלזג'ר ואלרדע פי מערץ' אלועט' דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת.

ואנת תעלם ענד אלתחקיק אן חכם אלכל חכם ואחד ואן באלג'הה אלתי אנתפי ענה אדראך אללמס ואלד'וק בתלך אלג'הה בעינהא תנתפי אלרויה ואלסמע ואלשם אד' אלכל אדראכאת ג'סמאניה ואנפעאלאת ואחואל מתגירה לכן בעצ'הא יבדו נקצה ובעצ'הא יט'ן בהא כמאל כמא ט'הר נקץ אלתכ'יל ולם יט'הר נקץ אלתפכר ואלתפהם פלם יסתער לה רעיון אלד'י הו אלתכ'יל ואסתעיר לה מחשבה ותבונה אלתי הי אלפכרה ואלפהם וקיל אשר חשב י״י ובתבונתו נטה שמים פקד ג'רי אלאמר איצ'א פי אלאדראכאת אלבאטנה מת'ל מא ג'רי פי אלאדראכאת אלחסיה אלט'אהרה מן כון בעצ'הא יסתעאר ובעצ'הא לא יסתעאר וכל ד'לך כלשון בני אדם מא ט'נוא בה כמאלא וצף בה ומא הו באדי אלנקץ לם יוצף בה וענד אלתחקיק פלא צפה ד'אתיה חקיקיה לה זאידה עלי ד'אתה כמא יתברהן.

Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)

כבר זכרנו פעמים כי כל מה שידמהו ההמון חסרון, או אי אפשר לצירו בחק האלוה ית׳ לא השאילוהו ספרי הנבואה לו ית׳ – ואף על פי שמשפטו משפט הדברים אשר הושאלו לו – מפני שאותם שיתואר בהם ידמו קצת שלמיות או אפשר לדמותם.

וצריך לפי ההנחה הזאת שנבאר למה הושאלו לו ית׳ השמע והראות והריח, ולא הושאלו לו הטעם והמישוש – ומשפט רוממותו ית׳ מן החושים החמישה – אחד והחושים כולם חסרון בבחינת ההשגה – ואפילו למי שלא ישיג אלא בהם – להיותם מתפעלים מתפסקים כואבים כשאר הכלים. וענין אמרינו שהוא ית׳ רואה – כלומר: ישיג הנראים ושומע – כלומר: ישיג הנשמעים; וכן היה יכול לתארו בטעם ובמשוש ויפורש בו שהוא ישיג הנטעמים והממוששים כי משפט השגתם כולם – אחד, ואם תשולל ממנו השגת אחד מהם תתחיב שלילת השגתם כולם (רצוני לומר: החמשה חושים) ואם תחויב לו השגת אחד מהם – רצוני לומר: השגת מה שישיגהו חוש מהם – יתחיב שישיג כל מושגיהם החמישה. ומצאנו ספרינו אמרו: ׳וירא יי׳ ׳וישמע יי׳ ׳וירח יי׳ ולא אמרו: ׳ויטעם יי׳ ׳וימשש יי׳. ונאמר שעילת זה – מה שהתישב בדמיון כל אדם שהאלוה לא יפגוש הגשמים פגישת גשם לגשם שהרי אף בעיניהם לא יראוהו; ושני החושים האלה – רצוני לומר: הטעם והמישוש – לא ישיגו מורגשיהם עד שימששום. אמנם חוש הראות והשמע והריח ישיגו מורגשיהם ואף על פי שהעצמים ההם הנושאים לאיכיות ההם רחוקים מהם – על כן היה נאות ליחסם לאלוה בדמיון ההמון. ועוד, כי הענין והכונה בהשאלת אלה החושים לו ית׳ – להורות על השיגו פעולותינו, והשמע והראות מספיק בזה – רצוני לומר: שישיג בו כל מה שיעשה זולתו, או יאמר אותו – כמו שאמרו על צד ההזהרה והמניעה בכלל ההוכחה ״דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת״.

ואתה יודע על דרך האמת כי משפט הכל – משפט אחד, וכי בצד שיורחק ממנו השגת המישוש והטעם, בצד ההוא בעצמו יורחקו הראות והשמע והריח כי הכל – השגות גשמיות והפעלויות וענינים משתנים; אלא שקצתם יראה חסרונו מיד וקצתם יחשב בהם שלמות. כמו שיראה חסרון הדמיון, ולא נראה חסרון ההסתכלות וההתבוננות; ולא הושאל לו ׳רעיון׳ – אשר הוא הדמיון – והושאלו לו ׳מחשבה׳ ו׳תבונה׳ – אשר הם ההסתכלות וההתבוננות – ונאמר: ״אשר חשב יי״, ״ובתבונתו נטה שמים״. והנה ארע בהשגות הפנימיות גם כן כמו שארע בהשגות החושיות הנראות מהיות קצתם מושאלים וקצתם לא הושאלו, וכל זה – ׳כלשון בני אדם׳ מה שחשבו בו שלמות – תארוהו בו, ומה שהוא נראה החסרון – לא תארוהו בו. ועל דרך האמת אין תואר עצמי אמתי ראוי לו מוסף על עצמו כמו שיבוא עליו המופת.

Working English

We have mentioned several times that everything the multitude imagines to be a deficiency, or that cannot be conceived in relation to God, has not been borrowed by the books of prophecy for Him, exalted be He — even if its ruling is the same as the ruling of the things that were borrowed for Him; for those things by which He is described give rise to the impression of some perfection, or at least can be imagined as such.

It is therefore necessary, on the basis of this account, that we explain why hearing, sight, and smell were borrowed for Him, exalted be He, but taste and touch were not — even though, with respect to His transcendence above the five senses, the ruling is one and the same, since all the senses are deficient as a mode of perception, even for one who perceives only by them, because they are passive, receptive, discontinuous, and susceptible to pain, like all other instruments. When we say that He, exalted be He, is 'seeing' — meaning He perceives visible things — and 'hearing' — meaning He perceives audible things — so likewise one might attribute to Him taste and touch and interpret them as meaning that He perceives flavors and tangible things, since the ruling of perceiving all of them is one; and if perception by one of the senses is denied of Him, then denial of perception by all of them — the five senses — is entailed; and if perception by one of them is affirmed of Him — meaning perception of what a given sense perceives — then it is entailed that He perceives all the objects of all five. Yet we find that our books say 'and the Lord saw,' 'and the Lord heard,' 'and the Lord smelled,' but do not say 'and the Lord tasted,' nor do they say 'and the Lord touched.' The reason for this is what has become settled in everyone's imagination: that God does not encounter bodies as body encounters body, for they in their guidance were told they would not see Him. These two senses — taste and touch — cannot perceive their objects until they make contact with them, whereas the sense of sight, hearing, and smell perceive their objects while the bodies bearing those qualities are at a distance from them, and that was passable in the imagination of the multitude. Furthermore, the purpose and intent of borrowing these senses for Him — to indicate His perception of our actions — is sufficiently served by hearing and sight, meaning by them that He perceives everything another does or says, as they said by way of deterrence and restraint in the context of moral instruction: 'Know what is above you — an eye that sees and an ear that hears' (Avot 2:1).

You will know, upon careful investigation, that the ruling concerning all of them is one and the same — and that by the very same consideration by which the perception of touch and taste is negated of Him, by that very same consideration the perception of sight, hearing, and smell is also negated, since all of these are corporeal perceptions, passive states, and changeable conditions. Yet some of them appear deficient while others appear to be a perfection, just as the deficiency of imagination became apparent while the deficiency of rational thought and understanding did not. Therefore 'raʿyon' — which is imagination — was not borrowed for Him, but 'maḥshavah' and 'tevunah' — which are rational thought and understanding — were borrowed for Him, and it is said, 'that which the Lord planned' and 'by His understanding He stretched out the heavens' (Jer 10:12). So the matter proceeds with the internal perceptions as it proceeds with the external sensory perceptions — some are borrowed and some are not. All of this is 'the language of human beings': whatever they supposed to be a perfection is attributed to Him; whatever is patently deficient is not attributed to Him. Yet upon deep investigation, there is no real essential attribute belonging to Him beyond His essence, as will be demonstrated.