I:5 · Divine Inquiry · parallel

The original beside the translation.

Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)

← Read with translation & glosses Commentators on AlHaTorah ↗

Judeo-Arabic original

למא אכ'ד' רייס אלפלאספה פי אלבחת' ואלאסתדלאל ען אמור גאמצ'ה ג'דא, קאל מעתד'רא כלאמא מענאה:

אנה לא ינבגי ללנאט'ר פי כתבה אן ינסבה פימא יבחת' ענה לקחה, או תג'אסר ותהג'ם ללכלאם פי מא לא עלם לה בה, בל ינבגי אן ינסבה ללחרץ ואלאג'תהאד פי איג'אד ותחציל אעתקאדאת צחיחה חסב מקדרהֵ אלאנסאן.

וכד'לך נקול נחן: אנה ינבגי ללאנסאן אן לא יתהג'ם להד'א אלאמר אלעט'ים אלג'ליל מן אול והלה, דון אן ירוץ' נפסה פי אלעלום ואלמעארף, ויהד'ב אכ'לאקה חק אלתהד'יב, ויקתל שהואתה ותשוקאתה אלכ'יאליה.

פאד'א חצל מקדמאת חקיקיה יקיניה, ועלמהא, ועלם קואנין אלקיאס ואלאסתדלאל, ועלם וג'וה אלתחפט' מן אגאליט אלד'הן, חיניד' יקדם ללבחת' פי הד'א אלמעני.

ולא יקטע באול ראי יקע לה, ולא ימד אפכארה אולא ויסלטהא נחו אדראך אלאלאה, בל יסתחי ויכף ויקף חתי יסתנהץ' אולא אולא.

וען הד'א אלמעני קיל ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים, מצ'אפא אלי מא ידל עליה אלט'אהר מן כ'ופה מן נט'ר אלנור אלמתג'לי — לא אן אלאלאה תדרכה אלאעין, תעאלי ען כל נקץ עלוא כבירא.

וחמד לה עליה אלסלאם ד'לך, ואפאץ' עליה תעאלי מן ג'ודה וכ'ירה מא אוג'ב לה אן קיל פיה אכ'ירא ותמונת י״י יביט. ודכרוא אלחכמים ז״ל אן ד'לך ג'זא לכונה הסתיר פניו אולא מהביט אל האלהים.

אמא אצילי בני ישראל, פאנהם תהג'מוא ומדוא אפכארהם ואדרכוא, לכן אדראכא ליס בכאמל. ולד'לך קאל ענהם ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וכו', ולם יקל ויראו את אלהי ישראל פקט.

אד' מערץ' אלקול אנמא הו פי אלאנתקאד עליהם רויתהם, לא פי וצף כיף ראוא. פאד'א אנמא אנתקד עליהם צורהֵ אדראכהם אלתי צ'מנהא מן אלג'סמאניה מא צ'מן, אוג'ב ד'לך תהג'מהם קבל כמאלהם, ואסתחקוא אלכליה.

ושפע פיהם עליה אלסלאם, פאמהלוא אלי אן אחתרקוא פי תבערה, ואחתרק נדב ואביהוא פי אהל מועד, עלי מא ג'א בה אלנקל אלצחיח.

ואד'א כאן הד'א פי חק אולאיך, פנאהיך פי חקנא נחן אלאדואן ומן דוננא! אנה ינבגי לה אן יקצד וישתגל בתכמיל אלתוטיאת, ותחציל אלמקדמאת אלמטהרה ללאדראך מן נג'אסתה אלתי הי אלגלטאת.

וחיניד' יתקדם ללחט' אלחצ'רה אלקדוסיה אלאלאהיה: וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בהם י״י.

וקד אמר שלמה באלתחפט' אלעט'ים ענד מא ירום אלאנסאן אלוצול להד'ה אלדרג'ה, וקאל ממת'לא ומחד'רא: שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים.

וארג'ע אלי תמאם מא נאשבנא ביאנה. ואקול אן אצילי בני ישראל, מע מא אעתראהם פי אדראכהם מן אלעת'ראת, אצ'טרבת איצ'א מן אג'ל ד'לך אפעאלהם, ומאלוא נחו אלאמור אלבדניה לאכ'תלאל אלאדראך.

ולד'לך קאל ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. אמא תמאם אלקול, והו קולה ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכו', פסיבין פי בעץ' פצול הד'ה אלמקאלה.

ואלקצד כלה אלד'י קצדנאה הו אן כל ראיה או חזיה או הבטה ג'את פי הד'א אלמעני, הי אדראך עקלי, לא רויהֵ עין, אד' ליס הו תעאלי מוג'ודא תדרכה אלאבצאר.

פאן אראד אחד אלמקצרין אן לא יצל להד'ה אלדרג'ה אלתי נרום בה טלועהא, וג'על הד'ה אלאלפאט' כלהא אלתי ג'את פי הד'א אלמעני דאלה עלי אדראכאת חסיה לאנואר מכ'לוקה — אמא מלאיכה או גירהא — פלא צ'יר פי ד'לך.

Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)

כאשר החל ראש הפילוסופים לחקור ולעשות מופתים בענינים עמוקים מאד אמר מתנצל, דבר זה ענינו: שאין ראוי למעין בספריו שייחסהו במה שיחקר עליו לעזות או היותו משתבח ומתפאר והורס לדבר במה שאין ידיעה לו בו, אבל ראוי לו שייחסהו לזריזות והשתדלות בהמציא והעמיד אמונות אמתיות כפי יכולת האדם.

וכן נאמר אנחנו: כי צריך לאדם שלא יהרס לזה הענין העצום הנכבד מתחלת המחשבה בלתי שירגיל עצמו בחכמות ובדעות, ויזקק מדותיו זקוק רב וימית תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות; וכאשר יבין הקדמות אמתיות וידעם וידע דרכי ההקש ועשות המופת וידע אפני השמירה מהטעאות השכל אז יקדים לחקירה בזה הענין; ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בליבו ולא ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת האלוה אבל יבוש וימנע ויעמוד עד שיעלה ראשון ראשון.

ועל זה נאמר: ״ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים״ (מחובר למה שיורה עליו הנראה מפחדו להסתכל באור הנראה) – לא שהאלוה ישיגוהו העינים – יתעלה מכל חסרון עילוי רב; ושובח לו ע״ה הדבר הזה והשפיע עליו האלוה ית׳ מטובו – מה שחיב לו שנאמר בו ״ותמונת יי יביט״; וזכרו ה׳חכמים ז״ל׳ כי זה גמול ל׳הסתירו פניו׳ תחילה ׳מהביט אל האלהים׳.

אמנם ׳אצילי בני ישראל׳ הם הרסו ושלחו מחשבותם והשיגו אבל השגה בלתי שלמה; ולזה אמר עליהם ״ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וכו׳״ – ולא אמר: ׳ויראו את אלהי ישראל׳ לבד כי כלל המאמר אינו רק לדקדק עליהם ראיתם לא לתאר איך ראו. ואמנם, דקדק עליהם תוכן השגתם אשר כללה מן הגשמות מה שכללה – חייב זה הרסם קודם שלמותם. והתחיבו ׳כליה׳ ויעתר להם ע״ה והאריך האלוה להם עד שנשרפו ב׳תבערה׳ ונשרף נדב ואביהוא ב׳אוהל מועד׳ לפי מה שבאה בו הקבלה האמיתית.

ואם היה זה בדינם כל שכן בדיננו אנחנו הפחותים ואשר למטה ממנו שצריך לכל אחד ממנו שיכון ויתעסק בהשלמת ההצעות והבנת ההקדמות המטהרות להשגה מטומאתה שהיא – הטעויות; ואז יבוא להביט אל המחנה הקדוש האלהי כאשר אמר ״וגם הכהנים הנגשים אל יי יתקדשו פן יפרוץ בהם יי״. וכבר ציוה שלמה ע״ה בשמירה הרבה כשישתדל האדם להגיע לזאת המדרגה ואמר ממשל ומזהיר ״שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים״.

ואשוב להשלים מה שנכנסנו לבארו ואומר ש׳אצילי בני ישראל׳ עם המכשולים שארעו להם בהשגתם נתבלבלו גם כן בעבורה פעולותיהם ונטו לענינים הגופיים להשתבש ההשגה. ולזה אמר ״ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו״. אמנם סוף המאמר והוא – אמרו: ״ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכו׳״ הנה יתבאר בקצת פרקי זה המאמר.

והכונה כולה אשר כוננוה היא – שכל ׳ראיה׳ או ׳חזיה׳ או ׳הבטה׳ שבאה בזה הענין היא השגה שכלית לא ראות עין – שאיננו ית׳ נמצא שישיגוהו העינים.

ואם לא ירצה אחד מן המקצרים להגיע לזאת המדרגה אשר נשתדל עמו לעלותה וישים אלו המלות כולם אשר באו בזה הענין מורות על השגות חושיות לאורים ברואים אם מלאכים או זולתם – אין הזק בזה.

Working English

When the chief of the philosophers set about inquiry and reasoning concerning exceedingly obscure matters, he said, by way of apology, words whose import is this:

that the reader of his books ought not to charge him, in what he investigates, with effrontery, nor with rashly plunging to speak of what he has no knowledge of; rather, he should credit him with the zeal and the diligence to discover and attain sound convictions, so far as is within human power.

And so we too say: a man ought not to plunge into this great and sublime matter at first impulse, without first training his soul in the sciences and forms of knowledge, refining his character with a true refining, and slaying his appetites and his imaginative cravings.

Then, once he has acquired true and certain premises, and a knowledge of them, and a knowledge of the rules of syllogism and inference, and a knowledge of the ways to guard against the mind's fallacies — only then may he advance to inquiry into this subject.

He should not decide by the first opinion that occurs to him, nor at the outset stretch out his thoughts and loose them toward apprehending the Deity; rather let him feel shame, and hold back, and halt, until he is led upward step by step.

It is in this sense that it is said, 'and Moses hid his face, for he was afraid to look upon God' (Exod 3:6) — over and above what the plain sense indicates, his fear of gazing at the manifest light; not that God can be apprehended by the eyes, exalted be He high above every deficiency.

And He, may He be exalted, commended him — peace be upon him — for this, and poured upon him of His bounty and goodness such that it was at last said of him, 'and the form of the Lord does he behold' (Num 12:8). And the Sages, of blessed memory, said that this was a reward for his having first 'hidden his face from looking upon God.'

As for the nobles of the Children of Israel, they plunged ahead and stretched out their thoughts and apprehended — but with an apprehension that was not perfect. And therefore it said of them, 'and they saw the God of Israel, and under His feet…' (Exod 24:10), and it did not say merely 'and they saw the God of Israel.'

For the thrust of the passage is only to fault their vision, not to describe how they saw. So what was faulted in them was the manner of their apprehension, into which they had folded such corporeality as they did; this their plunging ahead before their perfection brought about, and they deserved annihilation.

But he — peace be upon him — interceded for them, and they were granted respite until they were burned at Taberah, and Nadab and Abihu were burned in the Tent of Meeting, as the authentic tradition relates.

And if this was so in the case of those men, how much more so in our own case — we who are inferior, and those below us! One ought to aim and busy himself with completing the preliminaries, and with attaining the premises that purify apprehension of its defilement, which is error.

Only then may he advance to behold the holy, divine Presence: 'and let the priests also, who come near to the Lord, sanctify themselves, lest the Lord break forth upon them' (Exod 19:22).

And Solomon enjoined great caution when a man aspires to reach this rank, saying by way of parable and warning: 'Guard your foot when you go to the house of God' (Eccl 4:17).

Let me return to completing what we set out to explain. I say that the nobles of the Children of Israel, along with the stumblings that beset their apprehension, also had their actions thrown into disorder thereby, and they inclined toward bodily things because of the flaw in their apprehension.

And therefore it said, 'and they beheld God, and did eat and drink' (Exod 24:11). As for the rest of the passage — its saying, 'and under His feet was as it were a paved work of sapphire stone,' and so forth (Exod 24:10) — that will be explained in one of the chapters of this treatise.

And the whole of our intent has been this: that every 'seeing' or 'beholding' or 'looking' that comes in this connection is intellectual apprehension, not seeing with the eye — since He, may He be exalted, is not an existent that sights can apprehend.

But if one of the deficient should choose not to rise to this rank whose ascent we aspire to, and should take all these words that come in this connection to denote sensory apprehensions of created lights — whether angels or other beings — there is no harm in that.