I:51 · Attributes Overview · parallel
The original beside the translation.
Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)
← Read with translation & glossesCommentators on AlHaTorah ↗
Judeo-Arabic original
פי אלוג'וד אמור כת'ירה בינה ואצ'חה מנהא מעקולאת אול ומחסוסאת ומנהא מא הי קריבה מן הד'ה פלו תרך אלאנסאן ומא הו למא אחתאג' עליהא דלילא מת'ל וג'וד אלחרכה ווג'וד אלאסתטאעה ללאנסאן וט'הור אלכון ואלפסאד וטאביע אלאמור אלבאדיה ללחס כחרארהֵ אלנאר וברד אלמא ואמת'אל הד'ה אשיא כת'ירה לכן למא וקעת ארא עג'יבה אמא מן גאלט או ממן קצד ד'לך לאמר מא פכ'אלף בתלך אלארא טביעהֵ אלוג'וד ואנכר מחסוסא או אראד אן יוהם וג'וד מא ליס במוג'וד פאלתג'א אהל אלעלם לאת'באת תלך אלאשיא אלט'אהרה ואבטאל וג'וד תלך אלאשיא אלמט'נונה כמא נג'ד ארסטו ית'בת אלחרכה למא אנכרת ויברהן עלי אבטאל אלג'ז למא את'בת וג'ודה.
ומן הד'א אלקביל הו נפי אלצפאת אלד'אתיה ען אללה תעאלי
וד'לך אן אלאמר מעקול אול והו אן אלצפה גיר ד'את אלמוצוף ואנהא חאלהֵ מא ללד'את פהי ערץ' ואן כאנת אלצפה הי ד'את אלמוצוף פתכון אלצפה תכרארא פי אלקול פקט כאנך קלת אן אלאנסאן הו אלאנסאן או תכון שרח אסם כאנך קלת אלאנסאן הו אלחיואן אלנאטק פאן אלחיואן אלנאטק הו ד'את אלאנסאן וחקיקתה וליס ת'ם מעני ת'אלת' גיר אלחיואן ואלנאטק הו אלאנסאן והו אלמוצוף באלחיאה ואלנטק בל מעני הד'ה אלצפה שרח אסם לא גיר כאנך קלת אן אלשי אלד'י אסמה אנסאן הו אלשי אלמרכב מן אלחיאה ואלנטק.
פקד באן אן אלצפה לא תכ'לו מן אחד אמרין אמא אנהא הי ד'את אלמוצוף פתכון שרח אסם ונחן לא נמנע ד'לך פי חק אללה מן הד'ה אלג'הה בל מן ג'הה אכ'רי כמא סיבין או תכון אלצפה גיר אלמוצוף בל הי מעני זאיד עלי אלמוצוף והד'א יודי אן תכון תלך אלצפה ערצ'א לתלך אלד'את. וליס בסלב אסמיהֵ אלערץ' ען צפאת אלבארי ינסלב מענאה לאן כל מעני זאיד עלי אלד'את פהו לאחק להא גיר מכמל לחקיקתהא והד'א הו מעני אלערץ' מצ'אפא אלי מא ילזם מן כון אשיא כת'ירה קדימה אן כאנת אלצפאת כת'ירה. ולא וחדאניה אצלא אלא באעתקאד ד'את ואחדה בסיטה לא תרכיב פיהא ולא תכת'יר מעאני בל מעני ואחד מן אי אלג'האת לחט'תה ובאי אלאעתבאראת אעתברתה תג'דה ואחדא לא ינקסם למעניין בוג'ה ולא בסבב ולא תוג'ד פיה כת'רה לא כ'ארג' אלד'הן ולא פי אלד'הן כמא סיתברהן פי הד'ה אלמקאלה.
וקד אנתהי אלקול בקום מן אהל אלנט'ר אן קאלוא אן צפאתה תעאלי ליסת הי ד'אתה ולא שיא כ'ארג'א ען ד'אתה. והד'א מת'ל קול אכ'רין אלאחואל ירידון בד'לך אלמעאני אלכליה ליסת מוג'ודה ולא מעדומה. וכקול אכ'רין אלג'והר אלפרד ליס הו פי מכאן לכנה ישגל אלחיז ואלאנסאן ליס לה פעל בוג'ה לכנה לה אלאכתסאב. והד'ה כלהא אקאויל תקאל פקט פהי מוג'ודה פי אלאלפאט' לא פי אלאד'האן פנאהיך אן יכון להא וג'וד כ'ארג' אלד'הן לכנהא כמא עלמת ועלם כל מן לא יגאלט נפסה תחמי בכת'רהֵ אלכלאם ובמת'אלאת ממוהה ותצחח באלציאח ואלתשניעאת ובצ'רוב כת'ירה מרכבה מן ג'דל וספסטה. פאד'א רג'ע קאילהא ומת'בתהא בהד'ה אלטרק מע נפסה לאעתקאדה לא יג'ד שיא סוי אלחירה ואלקצור לאנה ירום אן יוג'ד מא ליס במוג'וד ויכ'לק ואסטה בין צ'דין לא ואסטה בינהמא. והל בין אלמוג'וד ולא מוג'וד ואסטה או בין כון אלשיין אחדהמא הו אלאכ'ר או הו גירה ואסטה
ואנמא אלג'א לד'לך מא קלנא מן מראעאהֵ אלכ'יאלאת וכון אלמתצור דאימא מן ג'מיע אלאג'סאם אלמוג'ודה אנהא ד'ואת מא וכל ד'את מנהא ד'את צפאת צ'רורה ולם נג'ד קט ד'את ג'סם מג'רדה מי וג'ודהא דון צפה פטרד הד'א אלכ'יאל וט'ן אנה תעאלי כד'לך מרכב מן מעאני שתי ד'אתה ואלמעאני אלזאידה עלי אלד'את פאקואם טרדוא אלתשביה ואעתקדוה ג'סמא ד'א צפאת וקום תרפעוא ען הד'א אלדרך ונפוא אלג'סם ואבקוא אלצפאת. כל ד'לך אוג'בה תבע ט'ואהר כתב אלתנזיל כמא סאבין פי פצול תאתי פי הד'ה אלמעאני:
Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)
במציאה ענינים רבים מבוארים גלויים מהם – מושכלים ראשונים ומורגשים; ומהם – מה שהם קרובים לאלו, עד שאפלו הונח האדם כמו שהוא, לא יצטרך עליהם מופת – כמציאות התנועה, ומציאות היכולת לאדם, והגלות ההויה וההפסד, וטבעי הדברים הנראים לחוש, כחום האש וקור המים, וכיוצא באלו דברים רבים. אמנם כאשר יצאו דעות זרות, אם מטועה או ממי שכוון זה לענין אחד והלך בדעות ההם כנגד טבע הנמצא והרחיק המורגש או רצה שיביא לחשוב מציאות מה שאינו נמצא, הצרכו אנשי החכמה להעמיד הדברים ההם הגלויים ולבטל מציאות הדברים ההם הנחשבים; כמו שנמצא אריסטו יקים התנועה, בעבור שהורחקה, ויביא מופת על בטול החלק שאינו מתחלק, בעבור שקימו מציאותו.
ומזה הכת היא הרחקת התארים העצמיים מהאלוה ית׳.
וזה – כי הענין מושכל ראשון, והוא: שהתואר בלתי עצם המתואר ושהוא ענין אחד לעצם, ואם כן, הוא מקרה. ואם היה התואר הוא עצם המתואר, יהיה תואר כפל במאמר לבד, כאילו תאמר: שהאדם הוא האדם; או יהיה פרוש שם, כאילו תאמר: האדם הוא החי המדבר – כי החי המדבר הוא עצם האדם ואמתתו, ואין שם ענין שלישי זולת החי והמדבר הוא האדם והוא המתואר בחיים ובדיבור – אבל ענין זה התואר – פרוש שם, לא זולת זה – כאילו תאמר: שהדבר אשר שמו אדם הוא הדבר המורכב מן החיים והדיבור.
הנה כבר התבאר, כי התואר לא ימלט מאחד משני דברים: אם שיהיה הוא עצם המתואר ויהיה פרוש שם – ואנחנו לא נמנע זה בחוק האלוה מזה הצד, אבל מצד אחר – כמו שיתבאר; או שיהיה התואר בלתי המתואר, אבל הוא ענין מוסף על המתואר, וזה יביא להיות התואר ההוא מקרה לעצם ההוא. ולא בשלילת שם המקרה מתארי הבורא ישולל ענינו, כי כל ענין מוסף על העצם הוא משיג אותו בלתי משלים אמיתתו – וזהו ענין המקרה (מְחֻבַּר אל מה שיתחיב מהיות דברים רבים קדומים אם יהיו התארים רבים). ואין אחדות כלל אלא בהאמין עצם אחד פשוט אין הרכבה בו ולא ריבוי ענינים, אבל ענין אחד: מאיזה צד שתביט בו ובאיזו בחינה שתבחנהו – תמצאהו אחד לא יחלק לשני ענינים בשום פנים ולא בשום סיבה ולא ימצא בו ריבוי לא חוץ לשכל ולא בשכל כמו שיבוא עליו המופת בזה המאמר.
וכבר הגיע המאמר באנשים מבעלי העיון באמרם: כי תאריו ית׳ אינם עצמו ולא דבר יוצא מעצמו. וזה כמאמר אחרים: ״הענינים (רוצים בזה: הענינים הכלליים) אינם נמצאים ולא נעדרים״. וכמאמר אחרים: ״העצם הפרדי אינו במקום אבל יטריד הגבול״ ו״האדם אין לו פועל כלל אבל יש לו הקניה״. ואלו כולם דברים יאמרו לבד והם נמצאים במלות לא בדעות – כל שכן שתהיה להם מציאה חוץ לשכל. אבל הם – כמו שידעת וידע כל מי שלא יטעה עצמו – ישמרו ברוב הדברים ובהמשלים מוטעים ומאומתים בצעקות ובהוצאת דבות והרחקות ובפנים רבים מורכבים ממחלוקת נצוח והטעאה; וכשישוב אומרם ומעמידם באלו הדרכים עם נפשו לאמונתו, לא ימצא דבר זולתי הבלבול וקצרת יד השכל – שהוא ישתדל להמציא מה שאינו בנמצא ולברוא אמצעי בין שני הפכים אין אמצעי ביניהם כלל: היש בין הנמצא ושאינו נמצא אמצעי? או בין היות שני הדברים, האחד מהם הוא האחר או הוא זולתו אמצעי?
ואמנם, הצריך לזה מה שאמרנו משמירת הדמיונות והיות המצויר תמיד מכל הגשמים הנמצאים, שהם קצת עצמים, וכל עצם מהם בעל תארים בהכרח, ולא נמצא לעולם עצם גשם מופשט במציאותו מבלתי תואר; ונמשכו אחר זה הדמיון, וחשבו שהוא ית׳ כן, מורכב מענינים חלוקים עצמו והענינים המוספים על העצם. ואנשים נמשכו אחר הדמוי והאמינוהו גשם בעל תארים; ואנשים סרו מזה הדרך והרחיקו הגשם והשאירו התארים. כל זה הביאה אליו רדיפת פשוטי ספרי התורה, כמו שאבאר בפרקים יבואו בזה הענין.
Working English
In existence there are many things that are clear and evident — among them first intelligibles and sensory data, and others close to these. If a person were left to himself he would not need any proof for them, such as the existence of motion, the existence of volitional capacity in a human being, the manifestation of generation and corruption, and the nature of things patent to the senses like the heat of fire and the cold of water — and many similar things. But since certain strange opinions arose — either from error, or from deliberate intent for some reason — which contradicted the nature of existence and denied something sensory, or sought to give the impression of the existence of what does not exist — the learned were compelled to affirm those evident things and to invalidate the existence of those supposed things, just as we find Aristotle proving the existence of motion when it was denied, and demonstrating the invalidity of the atom when its existence was affirmed.
And of this same kind is the negation of essential attributes from God, exalted be He.
For the matter is a first intelligible — namely, that the attribute is other than the essence of the thing described, and that it is some state of the essence; thus it is an accident. If the attribute is identical with the essence of the thing described, then the attribute is a mere repetition in speech — as if you said 'the man is the man'; or it is an explanation of a name — as if you said 'the man is the rational animal,' for the rational animal is the essence and reality of the man, and there is no third meaning: the man is not the animal and the rational; it is the man who is described by life and rational speech — rather, the meaning of this attribute is merely an explanation of a name, as if you said that the thing whose name is 'man' is the thing composed of life and rational speech.
It has thus been shown that an attribute cannot but be one of two cases: either it is identical with the essence of the thing described — in which case it is merely an explanation of a name, and we do not prohibit that concerning God from this angle but from another angle, as will be explained — or the attribute is other than the thing described: it is a meaning additional to the thing described, which entails that the attribute is an accident of that essence. The mere removal of the name 'accident' from the attributes of the Creator does not remove the meaning; for every meaning additional to the essence is something attached to it and not constitutive of its reality, and this is the meaning of 'accident' — in addition to the entailment that many things would be eternal, were the attributes many. And there is no genuine unity except by the belief in one simple essence with no composition, no multiplicity of meanings, but a single meaning from whichever direction you look at it, and by whatever consideration you consider it, you will find it one — not divisible into two meanings in any way or by any cause — nor is there any multiplicity found in it, neither outside the mind nor in the mind, as will be demonstrated in this treatise.
The position of some speculative thinkers has reached the point of saying that His attributes, exalted be He, are neither His essence nor something external to His essence. This resembles the saying of others — the 'states' theorists — who mean by 'states' that the universal concepts are neither existent nor nonexistent. And it resembles the saying of others that the atom is in no place yet occupies space; and that a human being has no action whatever, yet has acquisition. All these are statements that are only spoken — they exist in words, not in minds, let alone having existence outside the mind. Yet, as you know — and as every person who does not deceive himself knows — they become entrenched through the proliferation of speech and obscured analogies, and are validated by shouting and denunciations, and by many compounded forms of dialectic and sophistry. But when the one who says them and argues for them by these methods returns to himself privately with his belief, he finds nothing but confusion and deficiency — because he strives to find what does not exist and to create an intermediary between two contraries that have no intermediary. Is there an intermediary between the existent and the nonexistent? Or between the case that two things — one of them is the other, or it is other than it?
What led to this was what we have mentioned: the following of imagination. Since everything conceived is always, from all existing bodies, an essence possessing something, and every essence among them necessarily has attributes — and we have never found a bodily essence stripped in its existence of any attribute — this imagination was followed and it was supposed that He, exalted be He, is likewise composed of two meanings: His essence and the meanings additional to the essence. So some followed the analogy and believed Him a body with attributes; and some elevated themselves above this path and negated bodiliness yet retained the attributes. All of this was brought about by following the external sense of the books of revelation, as will be explained in chapters coming on these matters.