I:54 · Attributes of Action · parallel

The original beside the translation.

Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)

← Read with translation & glosses Commentators on AlHaTorah ↗

Judeo-Arabic original

אעלם אן סיד אלעאלמין משה רבנו ע״אס טלב מטלבין וג'אה אלג'ואב עלי אלמטלבין אלמטלב אלואחד הו כונה טלב מנה תעאלי אן יערפה ד'אתה וחקיקתה ואלמטלב אלת'אני והו אלד'י טלב אולא הו אן יערפה בצפאתה פג'אובה תעאלי עלי אלסואלין באן ועדה בתעריפה צפאתה כלהא ואנהא אפעאלה ואעלמה אן ד'אתה לא תדרך עלי מא הי עליה לכנה נבהה עלי מוצ'ע נט'ר ידרך מנה גאיהֵ מא ימכן אלאנסאן אן ידרכה ואלד'י אדרכה הו ע״אס לם ידרכה אחד קבלה ולא בעדה.

אמא טלבה מערפהֵ צפאתה פהו קולה הודעני נא את דרכיך ואדעך וכו' ותאמל מא צ'מנה הד'א אלקול מן גראיב קולה הודעני נא את דרכיך ואדעך דליל עלי כונה תעאלי יעלם באוצאפה לאנה אד'א עלם אלדרכים עלמה. וקולה למען אמצא חן בעיניך דליל עלי אן מן עלם אללה הו אלד'י ימצא חן בעיניו לא מן צאם וצלי פקט בל כל מן ערפה פהו אלמרצ'י אלמקרב ומן ג'הלה פהו אלמסכ'וט אלמבעוד ועלי קדר אלעלם ואלג'הל יכון אלרצ'א ואלסכ'ט ואלקרב ואלבעד. וקד כ'רג'נא ען גרץ' אלפצל וארג'ע אלי אלגרץ'.

פלמא טלב מערפהֵ אלצפאת וטלב אלעפו ען אלאמה ואג'יב עלי אלעפו ענהם ת'ם טלב אדראך ד'אתה תעאלי והו קולה הראני נא את כבודך אג'יב עלי אלמטלוב אלאול והו הודעני נא את דרכיך וקיל לה אני אעביר כל טובי על פניך וקיל לה פי ג'ואב אלסואל אלת'אני לא תוכל לראות את פני וכו'. אמא קולה כל טובי פהו אשארה אלי ערץ' אלמוג'ודאת כלהא עליה אלמקול ענהא וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד אעני בערצ'הא עליה אן ידרך טביעתהא וארתבאטהא בעצ'הא בבעץ' פיערף תדבירה להא כיף הו אלג'מלה ואלתפציל ואלי הד'א אלמעני אשאר בקולה בכל ביתי נאמן הוא אי אנה פהם וג'וד עאלמי כלה פהמא חקיקיא ת'אבתא לאן אלארא אלגיר צחיחה לא תת'בת פאד'א אדראך תלך אלאפעאל הי צפאתה תעאלי אלתי יערף מן ג'התהא. ואלדליל עלי אן אלשי אלד'י ועד באדראכה הי אפעאלה תעאלי כון אלשי אלד'י ערף בה צפאת פעליה מחצ'ה רחום וחנון ארך אפים פקד באן אן אלדרכים אלתי טלב מערפתהא פאעלם בהא הי אלאפעאל אלצאדרה מנה תעאלי. ואלחכמים יסמונהא מדות ויקולון שלש עשרה מדות והד'א אלאסם ואקע פי אסתעמאלהם עלי אלאכ'לאק ארבע מדות בנותני צדקה ארבע מדות בהולכי לבית המדרש והד'א כת'יר. ואלמעני הנא ליס אנה ד'ו אכ'לאק בל פאעל אפעאל שביהה באלאפעאל אלצאדרה מנא ען אכ'לאק אעני ען היאת נפסאניה לא אנה תעאלי ד'ו היאת נפסאניה.

ואנמא אקתצר עלי ד'כר הד'ה אלשלש עשרה מדות ואן כאן קד אדרך כל טובו אעני ג'מיע אפעאלה לאן הד'ה הי אלאפעאל אלצאדרה מנה תעאלי פי חק איג'אד אלאדמיין ותדבירהם והד'א כאן אכ'ר גרץ' סואלה לאן תמאם אלקול ואדעך למען אמצא מן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה אלד'י אנא מחתאג' לתדבירהם באפעאל אתקיל בהא אפעאלך פי תדבריהם

פקד באן לך אן אלדרכים ואלמדות ואחד. והי אלאפעאל אלצאדרה מנה תעאלי פי אלעאלם

פכלמא אדרך פעל מן אפעאלה וצף הו תעאלי באלצפה אלתי יצדר ענהא ד'לך אלפעל וסמי באלאסם אלמשתק מן ד'לך אלפעל. מת'אל ד'לך אנה למא אדרך לטף תדבירה פי תכוין אג'נהֵ אלחיואן ואיג'אד קוי פיה ופי מן ירביה בעד ולאדתה תמנעה מן אלהלאך ואלתלאף ותצונה מן אלאד'יה ותנפעה פי תצרפאתה אלצ'רוריה ומת'ל הד'א אלפעל מנא לא יצדר אלא בעד אנפעאל ורקה והו מעני אלרחמה קיל ענה תעאלי רחום כמא קיל כרחם אב על בנים וקאל וחמלתי עליהם כאשר יחמל איש על בנו ליס אנה תעאלי ינפעל וירק לכן מת'ל ד'לך אלפעל אלד'י יצדר מן אלאב עלי אלולד אלד'י הו תאבע לרקה ושפקה ואנפעאל מחץ' יצדר ענה תעאלי פי חק אוליאיה לא ען אנפעאל ולא ען תגיר. וכמא אנא נחן אד'א אעטינא שיא למן לא חק לה עלינא תסמי ד'לך פי לגתנא חנינה כמא קאל חנונו אותם אשר חנן אלהים כי חנני אלהים ומת'ל הד'א כת'יר והו תעאלי יוג'ד וידבר למן לא חק לה עליה פי איג'אדה ותדבירה פלד'לך סמי חנון. וכד'לך נג'ד פי אפעאלה אלצאדרה פי אלאדמיין מן אפאת עט'ימה תנזל בבעץ' אשכ'אץ תדמרהם או אמר עאם מהלך לקבאיל בל לאקלים תפני אלולד וולד אלולד ולא תכ'לי לא חרת'א ולא נסלא כאלכ'סוף ואלזלאזל ואלצואעק אלמהלכה וכחרכהֵ קום עלי אכ'רין לאבאדתהם באלסיף ומחו את'רהם וכת'יר מן הד'ה אלאפעאל אלתי לא תצדר מן אחדנא פי חק אכ'ר אלא ען גצ'ב שדיד או חקד עט'ים או טלב ת'אר פסמי בחסב הד'ה אלאפעאל קנא ונוקם ונוטר ובעל חמה יעני אן אלאפעאל אלתי מת'להא תצדר ענא ען היאה נפסאניה והי אלגירה או אלאכ'ד' באלת'אר או אלחקד או אלגצ'ב תצדר ענה תעאלי בחסב אסתחקאק אלד'ין עוקבוא לא ען אנפעאל בוג'ה תעאלי ען כל נקץ. והכד'א אלאפעאל כלהא הי אפעאל תשבה אלאפעאל אלצאדרה ען אלאדמיין ען אנפעאלאת והיאת נפסאניה והי צאדרה ענה תעאלי לא ען מעני זאיד עלי ד'אתה אצלא.

וינבגי למדבר אלמדינה אד'א כאן נביא אן יתשבה בהד'ה אלצפאת ותצדר ענה הד'ה אלאפעאל בתקדיר ובחסב אסתחקאק לא במג'רד תבע אלאנפעאל ולא יטלק ענאן אלגצ'ב ולא ימכן אלאנפעאלאת מנה אד' כל אנפעאל שר בל יתחאמאהא חסב טאקהֵ אלאנסאן פיכון תארה לבעץ' אלנאס רחום וחנון לא למג'רד אלרקה ואלשפקה אלא בחסב מא ילזם ויכון תארה לבעץ' אלנאס נוטר ונוקם ובעל חמה בחסב אסתחקאקהם לא במג'רד אלגצ'ב חתי אנה יאמר בחרק אלשכ'ץ והו גיר חריג' ולא גצ'וב ולא באגץ' פיה בל בחסב מא יראה מן אסתחקאקה וילחט' מא פי איקאע הד'א אלפעל מן אלמנפעה אלעט'ימה בכ'לק כת'יר.

אלא תתאמל פי נצוץ אלתורה למא אמר בשבעה עממים באלאבאדה וקאל לא תחיה כל נשמה אתבע ד'לך עלי אלאת'ר בקולה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם לי״י אלהיכם יקול לא תט'ן אן הד'ה קסאוה או טלב ת'אר בל הו פעי יתקצ'יה אלראי אלאנסאני אן יזאל כל מן יחיד ען טרק אלחק ותנחי אלעואיק כלהא אלתי תעוק ען אלכמאל אלד'י הו אדראכה תעאלי.

ומע הד'א כלה ינבגי אן תכון אפעאל אלרחמה ואלעפו ואלשפקה ואלראפה צאדרה מן מדבר אלמדינה אכת'ר מן אפעאל אלקצאץ בכת'יר לאן הד'ה אלשלש עשרה מדות כלהא מדות רחמים גיר ואחדה והי פוקד עון אבות על בנים לאן קולה ונקה לא ינקה מענאה ואסתיצאלא לא יסתאצל מן קולה ונקתה לארץ תשב.

ואעלם אן קולה פוקד עון אבות על בנים אנמא ד'לך פי ד'נב עבודה זרה כ'אצה לא פי ד'נב אכ'ר דליל ד'לך קולה פי עשר הדברות על שלשים ועל רבעים לשנאי ולא יסתמי שונא אלא עובד עבודה זרה כי כל תועבת י״י אשר שנא. ואנמא אקתצר עלי רבעים לאנה גאיהֵ מא ימכן אלאנסאן אן ירי מן נסלה דור רביעי פאד'א קתל אהל אלמדינה עובדי עבודה זרה פיקתל ד'לך אלשיך' אלעובד ונסל נסל נסלה אלד'י הו אלולד אלראבע פכאנה יצף אן מן ג'מלהֵ אואמרה תעאלי אלתי מן ג'מלהֵ אפעאלה בלא שך אן יקתל נסל עובדי עבודה זרה ואן כאנוא אצאגר פי גמאר ואלדיהם ואג'דאדהם. והד'א אלאמר וג'דנאה מטרדא פי אלתורה פי כל מוצ'ע כמא אמר פי עיר הנדחת החרם אותה ואת כל אשר בה כל הד'א לתעפיהֵ ד'לך אלאת'ר אלמוג'ב ללפסאד אלעט'ים כמא בינא.

וקד כ'רג'נא ען גרץ' אלפצל לכן בינא לאי שי אקתצר הנא מן ד'כר אפעאלה עלי הד'ה ואנהא מחתאג' אליהא פי תדביר אלמדן אד' גאיהֵ פצ'ילהֵ אלאנסאן אלתשבה בה תעאלי חסב אלקדרה יעני אן נשבה אפעאלנא באפעאלה כמא בינוא פי שרח קדושים תהיו קאלוא מה הוא חנון אף אתה היה חנון מה הוא רחום אף אתה היה רחום.

ואלגרץ' כלה אן אלצפאת אלמנסובה לה היא צפאת אפעאלה לא אנה ד'ו כיפיה:

Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)

דע – כי אדון החכמים ׳משה רבינו׳ ע״ה ביקש שתי בקשות, וּבָאַתְהוּ התשובה על שתי הבקשות. הבקשה האחת היא בקשו ממנו ית׳ שיודיעהו עצמו ואמיתתו; והבקשה השנית – והיא אשר ביקש תחלה – שיודיעהו תאריו. והשיבו ית׳ על שתי השאלות בשיעד לו בהודיעו אותו תאריו כולם ושהם – פעולותיו; והודיעו כי עצמו לא יושג לפי מה שהוא, אלא שהוא העירו על מקום עיון, ישיגו ממנו תכלית מה שאפשר לאדם שישיגהו; ואשר השיגו הוא ע״ה לא השיגו אדם לפניו ולא לאחריו.

אמנם בקשו ידיעת תאריו הוא אמרו: ״הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו׳״. – והסתכל מה שנכנס תחת זה המאמר מענינים נפלאים. אמרו: ׳הודיעני נא את דרכיך ואדעך׳ – מורה על היותו ית׳ נודע בתאריו, כי כשידע ׳הדרכים׳ – ידעהו. ואמרו: ״למען אמצא חן בעינים״ – מורה על שמי שידע האלוה הוא אשר ימצא חן בעיניו׳ לא מי שיצום ויתפלל לבד; אבל כל מי שידעהו הוא הנרצה, המקורב, ומי שסכלו הוא הנקצף בו, המרוחק; וכפי שיעור החכמה והסכלות יהיה הרצון והקצף והקרוב והריחוק. – וכבר יצאנו מִכַּוָּנַת הפרק, ואשוב אל הענין.

וכאשר בקש ידיעת התארים וביקש מחילה על האומה ונענה במחילתם, וביקש אחר כן השגת עצמו ית׳, והוא אמרו: ״הראני נא את כבודך״ – נענה על המבוקש הראשון – והוא: ׳הודיעני נא את דרכיך׳ – ונאמר לו: ״אני אעביר כל טובי על פניך״; ונאמר לו במענה השאלה השניה: ״לא תוכל לראות את פני וכו׳״. אמנם אמרו: ׳כל טובי׳ – הוא רמז להראות אותו הנמצאות כולם הנאמר עליהם ״וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד״; רצוני לומר: ב׳הראות אותם לו׳ – שישיג טבעם והקשרם קצתם בקצת וידע הנהגתו להם איך היא בכלל ובפרט. ואל זה הענין רמז באמרו: ״בכל ביתי נאמן הוא״ – כלומר: שהוא הבין מציאות עולמי כולו הבנה אמיתית קיימת (כי הדעות שאינם אמיתיות לא יתקימו) – אם כן, השגת הפעולות ההם, הם תאריו ית׳ אשר יודע מצידם. והראיה על שהדבר אשר יעדו בהשיגו אותו הם פעליו ית׳, היות הדבר אשר הודיעו – תארי פעולות גמורים: ״רחום וחנון ארך אפים״ – הנה כבר התבאר כי ה׳דרכים׳ אשר ביקש ידיעתם והודיעוהו אותם הם הפעולות הבאות ממנו ית׳. וה׳חכמים׳ יקראום ׳מידות׳ ויאמרו: ׳שלוש עשרה מדות׳ וזה השם נופל בשמושם על מדות האדם ״ארבעה מידות בנותני צדקה״, ״ארבע מידות בהולכי לבית המדרש״ – וזה הרבה. והענין הנה אינו שהוא בעל מידות אבל פועל פעולות דומות לפעולות הבאות מאתנו ממידות – רצוני לומר: מתכונות נפשיות – ולא שהוא ית׳ בעל תכונות נפשיות.

ואמנם, הספיק לו זכרון אלו ה׳שלוש עשרה מידות׳ – ואף על פי שכבר השיג ׳כל טובו׳ – רצוני לומר: כל פעולותיו – כי אלו הפעולות הבאות ממנו ית׳ בחוק המצאת בני אדם והנהגתם. וזאת היתה אחרית כונת שאלתו, כי סוף המאמר ״ואדעך למען אמצא חן בעיניך, וראה כי עמך הגוי הזה״ – כלומר: אשר אני צריך להנהיגם בפעולות, אלך בהם בדרך פעולותיך בהנהגתם.

הנה כבר התבאר לך כי ה׳דרכים׳ וה׳מידות׳ – אחד, והם – הפעולות הבאות מאתו ית׳ בעולם;

וכל אשר הושגה פעולה מפעולותיו, תואר הוא ית׳ בתואר אשר יבוא ממנו הפועל ההוא, ונקרא בשם הנגזר מן הפועל ההוא. והמשל בו – כי כשהושגה דקות הנהגתו בהוות עובר בעל החיים והמציא כוחות בו, ובמי שיגדלהו אחר לידתו, שימנעוהו מן המות ומן האבדון וישמרוהו מכל הזק ויועילוהו בשימושיו ההכרחיים – וכיוצא בפעולה הזאת ממנו לא תבוא אלא אחר הפעלות והמית רחמים והוא ענין הרחמנות – נאמר עליו ית׳: ׳רחום׳; כמו שנאמר: ״כרחם אב על בנים״ – ואמר: ״וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו״ – ולא שהוא ית׳ יפעל ויהמו רחמיו, אלא כפועל ההוא אשר יבוא מן האב על הבן אשר הוא נמשך לחמלה ורחמנות והפעלות גמור, יבוא ממנו ית׳ בחוק חסידיו לא להפעלות ולא לשינוי. וכמו שאנחנו, כשניתן דבר למי שאין לו חוק עלינו יקרא זה בלשוננו ׳חנינה׳ כמו שאמר: ״חנונו אותם״, ״אשר חנן אלהים ״כי חנני אלהים״ – וזה הרבה – והוא ית׳ ימציא וינהיג מי שאין לו חוק עליו להמציאו והנהיגו – ולזה נקרא ׳חנון׳. וכן נמצא בפעולותיו הבאות בבני אדם ממכות גדולות ירדו בקצת אישים להמיתם, או ענין כולל ממית משפחות או אקלימים יכלו הבן ובן הבן ולא יניחו לו מקום זרע ולא נודל – כהשקע מקומות וכרעש וכזועות הממיתות וכתנועת עם על אחרים לאבדם בסיף ולמחות זכרם – והרבה מאלה הפעולות אשר לא יבואו מאחד ממנו לאחר אלא מכעס גדול או קנאה עצומה או בקשת גאולת דם – ונקרא לפי אלו הפעולות: ״קנוא ונוקם ונוטר ובעל חמה״ – רצונו לומר: כי הפעולות אשר כיוצא בם יבואו ממנו מתכונה נפשית – והיא הקנאה, או בקשת גאולת הדם, או הנקמה, או הכעס – יבואו ממנו ית׳ לפי התחיב הנענשים לא מהיפעלות בשום פנים – יתעלה מכל חסרון! וכן הפעולות כולם הם פעולות דומות לפעולות הבאות מבני אדם מהפעלויות ותכונות נפשיות והם באות מאתו ית׳ לא מענין מוסף על עצמו כלל.

וצריך למנהיג המדינה, כשיהיה נביא, שיתדמה באלו התארים ויבואו מאתו אלו הַפְּעֻלּוֹת כשיעור וכפי הדין, לא לרדיפת ההִפָּעֲלוּת לבד ולא ישלח רסן הכעס, ולא יחזק מדות ההפעלויות בו (כי כל הִפָּעֲלוּת – רע) אבל ישמר מהם כפי כח האדם. ויהיה בקצת הפעמים ולקצת האנשים ׳רחום וחנון׳ ולא לענין הרחמנות והחמלה לבד אלא כפי מה שיהיה ראוי. ויהיה בקצת הפעמים ולקצת האנשים ׳נוטר ונוקם ובעל חמה׳, כפי התחיבם, לא לענין הכעס לבד; עד שיצוה בשרפת איש, והוא בלתי כועס ולא קוצף עליו ולא מואס בו, אבל כפי מה שיראהו מהתחיבו ויביט מה שתביא הפעולה הזאת מן התועלת העצומה בעם רב.

הלא תסתכל בכתובי ה׳תורה׳, כאשר צוה לאבד ׳שבעה עממים׳ ואמר: ״לא תחיה כל נשמה״, סמך לו מיד: ״למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם ליי אלהיכם״ – יאמר לא תחשוב שזו – אכזריות או בקשת גאולת דם אבל הוא פועל שיגזור אותו הדעת האנושי, שיוסר כל מי שיטה מדרך האמת ויורחקו המונעים כולם אשר ימנעו מן השלמות, אשר הוא השגתו ית׳.

ועם זה כולו, צריך שיהיו פעולות הרחמנות והמחילה והחמלה והחנינה באות ממנהיג המדינה יותר הרבה מפעולות העונש. שאלו ה׳שלוש עשרה מדות׳ כולם ׳מדות רחמים׳, בלתי אחת, והיא: ״פוקד עון אבות על בנים״, כי אמרו: ״נקה לא ינקה״ – ענינו: ושרש לא ישרש, כאמרו: ״ונקתה לארץ תשב״.

ודע, כי אמרו: ׳פוקד עון אבות על בנים׳ – אמנם זה בחטא של ׳עבודה זרה׳ לבד לא בחטא אחר. והראיה על זה אמרו ב׳עשרת הדברות׳: ״על שלשים ועל רבעים לשונאיו״ – ולא יקרא ׳שונא׳ אלא ׳עובד עבודה זרה׳ לבד: ״כי כל תועבת יי אשר שנא״. ואמנם, הספיק לו ׳רבעים׳ כי תכלית מה שאפשר לו לאדם לראות מזרעו – הוא ׳דור רביעי׳. וכשיהרגו אנשי המדינה ׳עובדי עבודה זרה׳ יהרג הזקן ההוא ה׳עובד׳ ובן בן בנו שהוא הולד הרביעי; וכאילו סיפר שמכלל מצוותיו ית׳ – שהם מכלל פעולותיו בלא ספק – שיהרג זרע ׳עובדי עבודה זרה׳ אף על פי שהם קטנים בתוך אבותם ואבות אבותם. וזאת המצוה, מְצָאנוּהָ נמשכת ב׳תורה׳ בכל מקום כמו שצותה ב׳עיר הנדחת׳: ״החרם אותה ואת כל אשר בה״ – כל זה למחות הרושם ההוא המביא, להפסד הגדול, כמו שבארנו.

וכבר יצאנו מענין הפרק, אבל בארנו למה הספיק לו הנה מזכרון פעולותיו זכרון אלה לבד, והוא – מפני שהוא צריך אליהם בהנהגת המדינות. כי תכלית מעלת האדם – ההדמות בו ית׳ כפי היכולת – כלומר: שנדמה פעולותינו בפעולותיו – כמו שבארו בפרוש ״קדושים תהיו״ אמרו: ״מה הוא חנון אף אתה היה חנון; מה הוא רחום אף אתה היה רחום״.

והכונה כולה – כי התארים המיוחסים לו ית׳ הם תארי פעולותיו, לא שהוא ית׳ בעל איכות.

Working English

Know that the master of the world, Moses our teacher, peace be upon him, made two requests — and the answer came for both of them. The first request was his asking Him, exalted be He, to make him know His essence and reality. The second request — which he made first — was to know Him through His attributes. He, exalted be He, answered both questions by promising to make him know all His attributes, which are His actions, and by informing him that His essence cannot be apprehended as it is — but He pointed him to a vantage of inquiry from which he could apprehend the utmost of what a human being can apprehend. And what he apprehended — peace be upon him — no one had apprehended before him nor after him.

His request to know His attributes is his saying: 'Make me know, I pray, Your ways, that I may know You' etc. (Ex 33:13). Reflect on the remarkable things contained in this saying: 'make me know Your ways that I may know You' — this is evidence that God, exalted be He, is known through His attributes, for when one knows the ways one knows Him. And his saying 'that I may find favor in Your eyes' is evidence that one who knows God is the one who finds favor in His eyes — not merely one who fasts and prays. Rather everyone who knows Him is the one who is accepted and drawn near, and whoever is ignorant of Him is the one who is passed over and distanced; and in proportion to knowledge and ignorance will be the acceptance and rejection, the nearness and the distance. But we have digressed from the purpose of the chapter — let us return to it.

When he requested knowledge of the attributes and intercession for the people, he was answered regarding the intercession; then he requested the apprehension of God's essence — and that is his saying 'Show me, I pray, Your glory' (Ex 33:18). He was answered regarding the first request — 'Make me know Your ways' — and it was said to him 'I will cause all My goodness to pass before you' (Ex 33:19); and regarding the answer to the second question it was said to him 'you cannot see My face' etc. (Ex 33:20). As for his saying 'all My goodness' — this is a reference to presenting all the existents to him, regarding which it was said 'and God saw all that He had made and behold it was very good' (Gen 1:31) — meaning that by presenting them to him, he would apprehend their natures and their interconnections with one another, and thereby know how His governance of them operates in its totality and in its detail. To this meaning He pointed in saying 'he is faithful in all My house' (Num 12:7) — meaning that he understood the existence of My entire world with a true and certain understanding, for false opinions are not stable. When he apprehended those actions, they were the attributes of God, exalted be He, through which He is known. The proof that what was promised to be apprehended are His actions, exalted be He, is that the thing by which the purely active attributes were made known is 'merciful and gracious, long-suffering' (Ex 34:6). It has thus been shown that the ways he requested to know and through which He informed him are the actions proceeding from Him, exalted be He. The Sages call them middot and say 'thirteen middot' — and this name is used in their usage for character traits: 'four middot among almsgivers, four middot among those who walk to the house of study' (Avot 5:13) — and this is widespread. But the meaning here is not that He possesses character traits, but rather that He performs actions resembling the actions that proceed from us out of character traits — I mean out of soul-dispositions — not that He, exalted be He, is possessed of soul-dispositions.

He limited himself to mentioning these thirteen attributes, even though he apprehended all His goodness — meaning all His actions — because these are the actions proceeding from Him, exalted be He, with respect to the creation of human beings and their governance. And this was the ultimate aim of his question, for the complete utterance was: 'that I may know You, that I may find favor in Your eyes — and see that this nation is Your people' (Ex 33:13) — I, who need to govern them with actions by which I may pattern my actions in governing them.

It has thus been shown to you that 'the ways' and 'the attributes' are one — and they are the actions proceeding from Him, exalted be He, in the world.

Every time one apprehends one of His actions, He, exalted be He, is described by the attribute from which that action proceeds, and is named by the name derived from that action. For example: when one apprehends the subtlety of His governance in the formation of the animal embryo and the creation of powers in it and in its parent after birth — powers that prevent it from destruction and ruin, protect it from harm, and benefit it in its necessary movements — and an action of this kind from us proceeds only after an affective state and tenderness, which is the meaning of mercy — then He, exalted be He, was called 'merciful,' as it is said 'as a father has mercy upon his sons' (Ps 103:13), and He said 'and I will carry them as a man carries his son' (Deut 1:31). It is not that He, exalted be He, is affected and moved to tenderness — rather, the action analogous to that which proceeds from a father toward his child out of tenderness, compassion, and pure affective response, proceeds from Him, exalted be He, toward His servants without any affective state and without change. And just as when we give something to one who has no claim on us we call that in our language ḥanīna — as it is said 'have mercy on them whom God has been gracious to' (Gen 33:11), 'for God has been gracious to me' (Gen 33:11) — and many examples like this — and He, exalted be He, brings into existence and governs one who has no claim on Him for his creation and governance, and was therefore called gracious. Similarly, we find among His actions proceeding in relation to human beings: great calamities that fall upon certain individuals and destroy them, or a general matter devastating to tribes or even to entire regions, obliterating offspring and the offspring's offspring and leaving neither tillers nor lineage — like eclipses, earthquakes, destructive lightning bolts, and the movement of one people against another to annihilate them by the sword and erase their traces. Many of these actions, if they were to proceed from one of us toward another, would only proceed out of intense rage, or great hatred, or desire for revenge — and so He was named on account of these actions 'jealous,' 'avenging,' 'holding a grudge,' and 'wrathful' (Ex 34:7; Nah 1:2) — meaning that actions analogous to those that proceed from us out of a soul-disposition, namely jealousy or vengeance or hatred or anger, proceed from Him, exalted be He, in accordance with the deservingness of those who are punished — not out of any affective state whatsoever, exalted be He above every deficiency. And so too all these actions — they are actions resembling the actions that proceed from human beings out of affective states and soul-dispositions, yet they proceed from Him, exalted be He, with no additional meaning beyond His essence whatsoever.

The ruler of the city — if he is a prophet — must assimilate to these attributes; and these actions should proceed from him in a calculated manner and in accordance with what is deserved — not merely following the pull of passion. He must not give free rein to rage, nor allow affective states to dominate him, since every affective state is bad; rather he should avoid them as much as a human being can. He should at one time be merciful and gracious toward some people — not from mere tenderness and compassion but in accordance with what is obligatory — and at another time be relentless, avenging, and wrathful toward some people — in accordance with what they deserve — not out of mere anger; to the point that he may order someone burned without himself being agitated, enraged, or angry toward them — but in accordance with what he sees of their deservingness, taking heed of the great benefit to many people in the execution of this act.

Consider the texts of the Torah — when it commanded concerning the seven nations their annihilation and said 'you shall save alive nothing that breathes' (Deut 20:16), it followed this immediately with the saying 'that they may not teach you to do according to all their abominations which they have done for their gods, and you sin against the Lord your God' (Deut 20:18). This says: do not suppose that this is cruelty or pursuit of revenge — rather it is an act that human reason requires: to remove everyone who deviates from the path of truth, and to clear away all the obstacles that impede the perfection that consists in apprehending Him, exalted be He.

Notwithstanding all of this, it is necessary that actions of mercy, forgiveness, tenderness, and compassion proceed from the ruler of the city far more than acts of retribution — for these thirteen attributes are all attributes of mercy except one: 'visiting the iniquity of the fathers upon the children' — since the meaning of 'He will not clear' is that He does not uproot entirely, as derived from 'and you, the cleansed one, will dwell in the land.'

Know that the saying 'visiting the iniquity of the fathers upon the children' applies specifically to the sin of idolatry, not to any other sin. The proof is His saying in the Ten Commandments 'upon the third and fourth generations of those who hate Me' — and none is called a 'hater' except the idolater: 'for every abomination of the Lord which He hated' (Deut 12:31). And the reason the limit is the fourth generation is that that is the furthest extent to which a human being can see from his own offspring; and when the inhabitants of a city who worship idolatry are killed, that elder who worships is killed along with the offspring of his offspring's offspring — which is the fourth generation. The description here is that among God's commands — which are certainly among His actions — is that He kills the offspring of idol worshippers even if they are young minors in the lifetime of their parents and grandparents. We find this consistent throughout the Torah in every passage — as He commanded concerning the subverted city: 'utterly destroy it and all that is in it' (Deut 13:16). All of this is to obliterate that trace which necessitates great corruption, as we have explained.

We have digressed from the aim of the chapter, but we have shown why he limited himself here from among God's actions to these — and that they are needed in the governance of cities, since the ultimate human virtue is to assimilate to Him, exalted be He, as much as one is able — meaning that we should make our actions resemble His actions, as they explained in interpreting 'You shall be holy' (Lev 19:2): they said 'Just as He is gracious, you too be gracious; just as He is merciful, you too be merciful' (Sifre).

The overall aim is that the attributes attributed to Him are attributes of His actions — not that He is possessed of quality.