I:57 · Negative Attributes · parallel

The original beside the translation.

Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)

← Read with translation & glosses Commentators on AlHaTorah ↗

Judeo-Arabic original

פי אלצפאת אגמץ' ממא תקדם.

מעלום אן אלוג'וד הו עארץ' ערץ' ללמוג'וד פלד'לך הו מעני זאיד עלי מאהיהֵ אלמוג'וד. הד'א הו אלאמר אלבין אלואג'ב פי כל מא לוג'ודה סבב פאן וג'ודה מעני זאיד עלי מאהיתה. ואמא מא לא סבב לוג'ודה והו אללה עז וג'ל וחדה לאן הד'א הו מעני קולנא ענה תעאלי אנה ואג'ב אלוג'וד פאן וג'ודה ד'אתה וחקיקתה וד'אתה וג'ודה וליסת הי ד'את ערץ' להא אן וג'דת פיכון וג'ודהא מעני זאידא עליהא אד' הו ואג'ב אלוג'וד דאימא לא טאריא עליה ולא עארצ'א ערץ' לה פאד'א הו מוג'וד לא בוג'וד וכד'לך חי לא בחיאה וקאדר לא בקדרה ועאלם לא בעלם בל אלכל ראג'ע למעני ואחד לא תכת'יר פיה כמא סיבין.

וממא יג'ב אן יעלם איצ'א אן אלוחדה ואלכת'רה עוארץ' ערצ'ת ללמוג'וד מן חית' הו כת'יר או ואחד קד בין ד'לך פי מא בעד אלטביעה. וכמא אן אלעדד ליס הו נפס אלמעדודאת כד'לך ליס אלוחדה נפס אלשי אלמתוחד אד' הד'ה כלהא אעראץ' מן ג'נס אלכם אלמנפצל תלחק אלמוג'ודאת אלמסתעדה לקבול מת'ל הד'ה אלאעראץ'

אמא אלואג'ב אלוג'וד אלבסיט באלחקיקה אלד'י לא ילחקה תרכיב אצלא פכמא יסתחיל עליה ערץ' אלכת'רה כד'לך יסתחיל עליה ערץ' אלוחדה אעני אן ליס אלוחדה מעני זאידא עלי ד'אתה בל הו ואחד לא בוחדה.

ולא תעתבר הד'ה אלמעאני אלדקיקה אלתי יכאד תפות אלאד'האן באלאלפאט' אלמעתאדה אלתי הי אכבר סבב פי אלתגליט לאן תצ'יק בנא אלעבארה ג'דא ג'דא פי כל לגה חתי לא נתצור ד'לך אלמעני אלא בתסאמח פי אלעבארה. פלמא רמנא אלדלאלה עלי כון אלאלאה לא כת'ירא לם יקדר אלקאיל יקול אלא ואחד ואן כאן אלואחד ואלכת'יר מן פצול אלכם פלד'לך נלכ'ץ אלמעני ונרשד אלד'הן לחקיקהֵ אלאמר בקולנא ואחד לא בוחדה

כמא נקול קדים ללדלאלה עלי אנה גיר חאדת' ופי קולנא קדים מן אלתסאמח מא הו בין ט'אהר אד' אלקדים אנמא יקאל למא ילחקה אלזמאן אלד'י הו ערץ' ללחרכה אלתאבעה ללג'סם והו איצ'א מן באב אלמצ'אף לאן קולך אלקדים פי ערץ' אלזמאן כקולך אלטויל ואלקציר פי ערץ' אלכ'ט וכל מא לא ילחקה ערץ' אלזמאן פלא יקאל פיה באלחקיקה לא קדים ולא חאדת' כמא לא יקאל פי אלחלאוה לא מעוג'ה ולא מסתקימה ולא יקאל פי אלצות לא מאלח ולא תפה.

והד'ה אלאשיא לא כ'פא בהא עלי מן ארתאץ' פי פהם אלמעאני עלי חקאיקהא ואעתברהא באדראך אלעקל להא ותג'רידה איאהא לא באלתג'מל אלד'י תדל עליה אלאלפאט' פכל מא תג'דה פי אלכתב מן וצפה תעאלי ראשון ואחרון פהו מת'ל וצפה תעאלי באלעין ואלאד'ן ואלקצד בד'לך אנה תעאלי לא ילחקה תגיר ולא יתג'דד לה מעני בוג'ה לא אנה תעאלי ואקע תחת אלזמאן פתחצל מקאיסהֵ מא בינה ובין גירה ממא פי זמאן פיכון ראשון ואחרון ואנמא הד'ה אלאלפאט' כלהא כלשון בני אדם

כד'לך קולנא אחד מענאה אנה לא נד לה לא אן מעני אלוחדאניה לאחק לד'אתה:

Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)

בתארים. יותר עמוק מן הקודם.

ידוע כי המציאות הוא מקרה קרה לנמצא, ולזה הוא ענין נוסף על מהות הנמצא. זהו הדבר המבואר הראוי לכל מה שלמציאותו סיבה שמציאותו – ענין נוסף על מהותו. אמנם מי שאין סיבה למציאותו – והוא האלוה ית׳ וית׳ לבדו (כי זה הוא ענין אמרנו עליו ית׳ שהוא מחויב המציאות) – תהיה מציאותו עצמו ואמתתו, ועצמו מציאותו, ואינו עצם קרה לו שנמצא ותהיה מציאותו ענין נוסף עליו, שהוא – מחויב המציאה תמיד, אין מתחדש עליו ולא מקרה קרה לו. ואם כן, הוא נמצא לא במציאות, (וכן חי – לא בחיים ויכול – לא ביכולת, וחכם – לא בחכמה; אבל הכל שב לענין אחד, אין ריבוי בו, כמו שיתבאר).

וממה שצריך שיודע עוד, כי האחדות והריבוי – מקרים, קרו לנמצא, באשר הוא רב או אחד – כבר התבאר זה בספר הנקרא מה שאחר הטבע. וכמו שהמנין אינו עצם המנויים, כן אין האחדות עצם הדבר המתאחד, כי אלו כולם – מקרים מסוג הכמות המתפרק, ישיגו הנמצאות המזומנות לקבל כיוצא באלו המקרים.

אמנם המחויב המציאות הפשוט באמת, אשר לא תשיגהו הרכבה כלל – כמו שהוא מן השקר עליו מקרה הריבוי, כן הוא מן השקר עליו מקרה האחדות – רצוני לומר: כי אין האחדות ענין נוסף על עצמו, אבל הוא אחד – לא באחדות.

ולא יבחנו אלו הענינים הדקים, שכמעט יבצרו מן השכל, במילות הנהוגות, אשר הם הסיבה הגדולה בהטעאה, כי יצר בנו הדיבור מאוד מאוד בכל לשון, עד שלא נצייר הענין ההוא אלא בהקל בדיבור. וכאשר השתדלנו להורות על היות האלוה לא הרבה, לא יוכל האומר לאמר אלא ׳אחד׳ – ואף על פי שהאחד וההרבה ממבדילי הכמות. ולזה נבין הענין ונורה השכל לאמיתת הדבר באמרנו: אחד – לא באחדות.

כמו שנאמר קדמון – להורות על שהוא בלתי מחודש, ובאמרנו: ״קדמון״ – מן ההקל מה שהוא מבואר נגלה; כי הקדמון אמנם יאמר למי שישיגהו הזמן אשר הוא מקרה לתנועה הנמשכת אחר הגוף; והוא גם כן משער המצטרף, כי אמרך: ׳הקדמון׳ במקרה הזמן – כאמרך: ׳הארוך והקצר׳ במקרה הקו; וכל מי שלא ישיגהו מקרה הזמן לא יאמר עליו באמת לא ׳קדמון׳ ולא ׳חדש׳ – כמו שלא יאמר במתיקות לא ׳מעותת׳ ולא ׳ישרה׳, ולא יאמר בקול לא ׳מליח׳ ולא ׳תפל׳.

ואלו הדברים – אין העלם בהם למי שהרגיל בהבנת הענינים כפי אמיתתם, ובחנם בהשגת השכל להם והפשטתו אותם, לא בכללות אשר יורו עליו המילות. וכל מה שתמצאהו בספרים שיתארו האלוה ית׳ ב׳ראשון׳ ו׳אחרון׳ הוא כתארו ית׳ בעין ובאוזן. והכונה בזה: שהוא ית׳ לא ישיגהו שינוי ולא יתחדש לו ענין בשום פנים – לא שהוא ית׳ נופל תחת הזמן שיהיה קצת הקש בינו ובין זולתו ממה שבזמן ויהיה ׳ראשון׳ ו׳אחרון׳. ואמנם אלו המילות כולם – ׳כלשון בני אדם׳.

כן אמרנו: ׳אחד׳ – ענינו: שהוא – אין דמיון לו, לא שענין האחדות דבק לעצמו.

Working English

Concerning the attributes — more subtle than what preceded.

It is known that existence is an accident that accrues to the existent; therefore it is a meaning additional to the quiddity of the existent. This is the self-evident and necessary proposition for everything whose existence has a cause — its existence is a meaning additional to its quiddity. But as for that which has no cause for its existence — and that is God, mighty and exalted, alone; for this is the meaning of our saying of Him, exalted be He, that He is the Necessarily Existent — His existence is His essence and His reality, and His essence is His existence. It is not an essence to which existence accrues as an accident, such that when it is found, its existence becomes a meaning additional to it; for He is the Necessarily Existent always — nothing supervenes upon Him and no accident befalls Him. Therefore He is existent not through existence; and likewise, living not through life; and powerful not through power; and knowing not through knowledge — but all of it reverts to a single meaning, with no multiplicity in it, as will be explained.

It is also necessary to know that oneness and multiplicity are accidents that befall the existent insofar as it is multiple or one — as has been explained in the Metaphysics. And just as number is not the numbered things themselves, so too oneness is not the same as the unified thing itself; for all of these are accidents of the genus of discrete quantity that befall existents capable of receiving such accidents.

But the Necessarily Existent — who is truly simple and who admits of no composition whatsoever — just as the accident of multiplicity is impossible for Him, so too the accident of oneness is impossible for Him. I mean: oneness is not a meaning additional to His essence; rather, He is one, not through oneness.

Do not assess these subtle meanings — which minds almost fail to grasp — by the conventional words, which are the greatest cause of error; for our expression is exceedingly narrow in every language, such that we cannot conceive that meaning except by a concession in expression. Therefore, when we wish to indicate that the Deity is not multiple, the speaker can only say 'one' — even though 'one' and 'multiple' are species of quantity. For that reason we compress the meaning and guide the mind to the reality of the matter by saying: one, not through oneness.

Just as we say 'eternal' to indicate that He is not originated — and in our saying 'eternal' there is a concession that is manifestly apparent, since 'eternal' is only said of that to which time applies, and time is an accident of motion which follows body; and it too belongs to the category of relatives, for to say 'eternal' with respect to the accident of time is like saying 'long' or 'short' with respect to the accident of line. And anything to which the accident of time does not apply — of it, strictly speaking, neither 'eternal' nor 'originated' is said; just as of sweetness one does not say 'curved' or 'straight'; and of a sound one does not say 'salty' or 'tasteless.'

These matters are not hidden from one who has trained himself to understand meanings in their true reality, considering them through intellectual apprehension and abstraction — not through the embellishment indicated by words. Therefore, everything you find in the books describing Him, exalted be He, as 'first' and 'last' is like describing Him with 'eye' and 'ear' — the intent being that no change befalls Him, exalted be He, and no meaning is ever renewed for Him in any way whatsoever; not that He, exalted be He, falls under time, such that a comparison could be drawn between Him and other things that are in time, making Him 'first' and 'last.' All these expressions are only the language of human beings.

Likewise our saying 'one' means that He has no peer — not that the meaning of oneness accrues to His essence.