I:58 · Negation & Silence · parallel

The original beside the translation.

Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)

← Read with translation & glosses Commentators on AlHaTorah ↗

Judeo-Arabic original

אגמץ' ממא תקדם.

אעלם אן וצף אללה עז וג'ל באלסואלב הו אלוצף אלצחיח אלד'י לא ילחקה שי מן אלתסאמח ולא פיה נקץ פי חק אללה ג'מלה ולא עלי חאל. אמא וצפה באלאיג'אבאת פפיה מן אלשרך ואלנקץ מא קד בינאה.

וינבגי אן אבין לך אולא כיף הי אלסואלב צפאת עלי ג'ההֵ מא ובאי שי תפארק צפאת אלאיג'אב ובעד ד'לך אבין לך כיף ליס לנא טריק פי וצפה אלא באלסואלב לא גיר.

פאקול אן אלצפה ליסת הי אלתי תכ'צץ אלמוצוף פקט חתי לא ישתרך פי תלך אלצפה מע גירה בל אלצפה קד תכון איצ'א צפה ללמוצוף ואן כאן ישתרך פיהא מע גירה ולא יחצל בהא תכ'ציץ מת'אל ד'לך אן ראית אנסאנא עלי בעד פסאלת וקלת מא הד'א אלמראי פקיל לך חיואן פהד'ה צפה בלא שך להד'א אלמראי ואן כאן לס תכ'צצה מן כל מא סואה לכנה חצל בהא תכ'ציץ מא והו אן הד'א אלמראי ליס הו ג'סמא מן נוע אלנבאת ולא מן נוע אלמעאדן. כד'לך איצ'א אד'א כאן פי הד'ה אלדאר אנסאן ועלמת אן פיהא ג'סם מא גיר אנך לא תעלם מא הו פסאלת וקלת מא פי הד'ה אלדאר פקאל לך אלמג'יב ליס פיהא מעדן ולא ג'סם נבאת פקד חצל תכ'ציץ מא ועלמת אן פיהא חיואן ואן לם תעלם אי חיואן הו. פבהד'ה אלג'הה תשארך צפאת אלסלב לצפאת אלאיג'אב לאנהא לא בד אן תכ'צץ תכ'ציצא מא ולו לם יכן פיהא מן אלתכ'ציץ אלא אזאלהֵ מא סלב מן ג'מלהֵ מא כנא נט'נה גיר מסלוב. ואמא אלג'הה אלתי תפארק בהא צפאת אלסלב לצפאת אלאיג'אב פאן צפאת אלאיג'אב ואן לם תכ'צץ פאנהא תדל עלי ג'ז מן ג'מלהֵ אלשי אלמטלוב מערפתה אמא ג'ז ג'והרה או ערץ' מן אעראצ'ה וצפאת אלסלב לא תערפנא שיא בוג'ה מן אלד'את אלמטלוב עלמהא מא הי אלא אן כאן ד'לך באלערץ' כמא מת'לנא.

ובעד הד'ה אלמקדמה אקול אן אללה עז וג'ל קד תברהן אנה ואג'ב אלוג'וד לא תרכיב פיה כמא סנברהן וליס נדרך אלא אניתה פקט לא מאהיתה פיסתחיל אן תכון לה צפה איג'אב לאנה לא אניה לה כ'ארג'א ען מאהיתה פתדל אלצפה עלי אחדאהמא פנאהיך אן תכון מאהיתה מרכבה פתדל אלצפה עלי ג'זאיהא נאהיך אן תכון לה אעראץ' פתדל אלצפה איצ'א עליהא פלא צפהֵ איג'אב בוג'ה.

אמא צפאת אלנפי פהי אלתי ינבגי אן תסתעמל לארשאד אלד'הן למא ינבגי אן יעתקד פיה תעאלי לאנהא לא ילחק מן ג'התהא תכת'יר בוג'ה והי תרשד אלד'הן לגאיהֵ מא ימכן אלאנסאן אן ידרכה מנה תעאלי. מת'אל ד'לך אנה תברהן לנא וג'וב וג'וד שי מא גיר הד'ה אלד'ואת אלמדרכה באלחואס ואלמחאט בעלמהא באלעקל פקלנא ען הד'א אנה מוג'וד אלמעני אנה יסתחיל עדמה. ת'ם אדרכנא אן הד'א אלמוג'וד ליס הו מת'ל וג'וד אלאסטקסאת מת'לא אלתי הי אג'סאם מיתה פקלנא אנה חי אלמעני אנה תעאלי ליס במאית ת'ם אדרכנא אן הד'א אלמוג'וד איצ'א ליס הו מת'ל וג'וד אלסמא אלתי הי ג'סם חי פקלנא אנה ליס בג'סם ת'ם אדרכנא אן הד'א אלמוג'וד ליס הו מת'ל וג'וד אלעקל אלד'י ליס הו בג'סם ולא מאית לכנה מעלול פקלנא אנה תעאלי קדים אלמעני ליס לה סבב אוג'דה. ת'ם אדרכנא אן הד'א אלמוג'וד ליס וג'ודה אלד'י הו ד'אתה אנמא הו כאף לה פקט אן יכון מוג'ודא בל תפיץ' ענה וג'ודאת כת'ירה וליס ד'לך כפיץ' אלחרארה ען אלנאר ולא כלזום אלצ'ו ען אלשמס בל פיץ' ימדהא דאימא בקאא ואנתט'אמא בתדביר מחכם כמא סנבין פקולנא פיה מן אג'ל הד'ה אלמעאני אנה קאדר ועאלם ומריד ואלקצד בהד'ה אלצפאת אנה ליס בעאג'ז ולא ג'אהל ולא ד'אהל ולא מהמל. ומעני קולנא ליס בעאג'ז אן וג'ודה פיה כפאיה לאיג'אד אשיא אכ'ר גירה. ומעני קולנא לא ג'אהל אנה מדרך אי חי לאן כל מדרך חי. ומעני קולנא לא ד'אהל ולא מהמל אן ג'מיע תלך אלמוג'ודאת ג'אריה עלי נט'אם ותדביר לא מהמלה וכאינה כיף אתפק אלא ככון כל מא ידברה אלמריד בקצד ואראדה. ת'ם אדרכנא אן הד'א אלמוג'וד לא אכ'ר מת'לה פקולנא הו ואחד אלמעני נפי אלכת'רה.

פקד באן לך אן כל צפה נצפה בהא פהי אמא צפהֵ פעל או יכון מענאהא סלב עדמהא אן כאן אלקצד בהא אדראך ד'אתה לא פעלה. ולא תסתעמל איצ'א הד'ה אלסואלב ולא תטלק עליה תעאלי אלא באלג'הה אלתי עלמת אנה קד יסלב ען אלשי מא ליס שאנה אן יוג'ד לה כמא נקול פי אלחאיט לא בציר.

ואנת תעלם יא איהא אלנאט'ר פי הד'ה אלמקאלה אן הד'ה אלסמא והי ג'סם מתחרך קד שברנאהא וד'רענאהא ואחטנא עלמא במקאדיר אג'זא מנהא ובאכת'ר חרכאתהא קד עג'זת עקולנא כל אלעג'ז ען אדראך מאהיתהא מע כוננא נעלם אנהא ד'את מאדה וצורה צ'רורה גיר אנהא ליסת מת'ל הד'ה אלמאדה אלתי פינא פלד'לך לא נקדר נצפהא אלא באלאסמא אלגיר מחצלה לא באלאיג'אב אלמחצל פאנא נקול אן אלסמא לא כ'פיפה ולא ת'קילה ולא מנפעלה פלד'לך הי לא קאבלה את'ר ולא ד'את טעם ולא ד'את ראיחה ונחו הד'ה אלסואלב כל ד'לך לג'הלנא בתלך אלמאדה פכיף תכון חאל עקולנא אד'א ראמת אדראך אלברי ען אלמאדה אלבסיט גאיהֵ אלבסאטה אלואג'ב אלוג'וד אלד'י לא עלה לה ולא ילחקה מעני זאיד עלי ד'אתה אלכאמלה אלתי מעני כמאלהא סלב אלנקאיץ ענהא כמא בינא פאנא לא נדרך גיר אניתה פקט ואן ת'ם מוג'וד לא ישבהה שי מן אלמוג'ודאת אלתי אוג'דהא ולא ישארכהא פי מעני בוג'ה ולא תכת'יר פיה ולא עג'ז ען איג'אד מא סואה. ואן נסבתה ללעאלם נסבהֵ אלרבאני ללספינה וליסת הד'ה איצ'א נסבה חקיקיה ולא שבה צחיח בל הי לארשאד אלד'הי אנה תעאלי מדבר ללמוג'ודאת אלמעני אנה ימדהא ויחרז נט'אמהא כמא ינבגי וסיבין הד'א אלמעני באבלג מן הד'א.

פסבחאן מן אד'א לאחט'ת אלעקול ד'אתה עאד אדראכהא תקצירא ואד'א לחט'ת לזום אפעאלה ען אראדתה עאד עלמהא ג'הלא ואד'א ראמת אלאלסן תעט'ימה באוצאף עאדת כל בלאגה עיא ותקצירא:

Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)

יותר עמוק מן הקודם.

דע כי תאור האלוה ית׳ בשלילות הוא התאור האמיתי, אשר לא ישיגהו הדבר מן ההקל, ואין בו חסרון בחוק האלוה כלל ולא בשום ענין. אמנם תארו בחיובים יש בו מן השיתוף והחסרון מה שכבר בארנוהו.

וצריך שנבאר לך תחילה – איך הם השוללים תארים על צד אחד, ובאי זה הדבר יבדלו מתארי החיוב; ואחרי כן אבאר לך – איך אין לנו דרך בתארו אלא בשוללים לא בזולתם.

ואומר – כי התואר אינו אשר יחד המתואר לבד עד שלא ישתתף בתואר ההוא עם זולתו; אבל התואר יהיה גם כן תואר למתואר – ואם הוא משתתף בו עם זולתו ולא יהיה בו התיחדות. והמשל בו: אם ראית איש מרחוק ותשאל ותאמר: מה זה הנראה? ויאמר לך: בעל חיים, – זה יהיה תואר בלא ספק לזה הנראה, – ואף על פי שלא יחדהו מכל מה שזולתו אלא הגיע בו קצת יחוד והוא – שזה הנראה אינו גוף ממין הצמחים ולא ממין המקורים. כן עוד כשיהיה בזה הבית אדם, ותדע שבו – גוף אחד, אלא שאתה לא תדע מה הוא ותשאל ותאמר: מה בזה הבית? ויאמר לך העונה: אין בו מחצב ולא גוף צמח, – כבר הגעת בו קצת התיחדות ותדע שבו בעל חיים – ואם לא תדע אי זה בעל חיים הוא. והנה בזה הצד ישתתפו תארי השלילה לתארי החיוב – שאי אפשר שלא ייחדו קצת התיחדות – ואף על פי שלא יהיה בהם מן ההתיחדות אלא הסרת מה ששללו מכלל מה שהיינו חושבים אותו בלתי משולל. ואמנם, הצד אשר נבדלו בו תארי השלילה מתארי החיוב: שתארי החיוב – אף על פי שלא ייחדו – הם מורים על חלק מכלל הדבר המבוקש ידיעתו – אם חלק מעצמו או מקרה ממקריו – ותארי השלילה לא יודיעונו דבר בשום פנים מן העצם המבוקש ידיעתו – מה הוא, אלא אם היה זה במקרה כמו שהמשלנו.

ואחר זאת ההקדמה אומר: שהאלוה ית׳ – כבר בא המופת שהוא מחויב המציאה, אין הרכבה בו, כמו שנעשה עליו מופת, ולא נשיג אלא ישותו בלבד לא מהותו; אם כן, מן השקר שיהיה לו תואר חיוב – מפני שאין ישות חוץ למהותו ויורה התואר על אחת מהם, כל שכן שתהיה מהותו מורכבת ויורה התואר על שני חלקיה כל שכן שיהיו לו מקרים ויורה התואר גם כן עליהם; ואם כן, אין לו תואר חיוב בשום פנים.

אמנם תארי ההרחקה הם אשר צריך שיעשו – להישיר השכל למה שצריך שיאמינו בו ית׳; מפני שלא יגיע מצדם רבוי בשום פנים, והם יישירו השכל לתכלית מה שאפשר שישיגהו האדם ממנו ית׳. והמשל בו – שהנה התבאר לנו במופת חיוב מציאות דבר אחד זולת אלו העצמים המושגים בחושים ואשר כלל ידיעתם השכל – ואמרנו על זה שהוא נמצא הענין – כי מן השקר העדרו; ואחר כן השגנו, שזה הנמצא אינו כמציאות היסודות, על דרך משל, אשר הם גופות מתות – ואמרנו שהוא חי, הענין – שהוא ית׳ אינו מת; ואחר כן השגנו, שזה הנמצא גם כן אינו כמציאות השמים אשר הם גוף חי; – ואמרנו שהוא אינו גוף; ואחר כן השגנו שזה הנמצא אינו כמציאות השכל, אשר אינו גשם ולא מת אבל הוא עלול – ואמרנו שהוא ית׳ קדמון, הענין – אין לו סיבה המציאתו; ואחר כן השגנו, שזה הנמצא – אין מציאותו, אשר הוא עצמו מספיק לו אמנם שיהיה נמצא בלבד, אבל שופעות מאתו מציאויות רבות – ואין זה כשפע החום מן האש ולא כחיוב האור מן השמש, אבל שפע שימשיך להם תמיד עמידה וקיום וסידור בהנהגה מתוקנת כמו שנבאר – ואמרנו בו, מפני אלו הענינים שהוא יכול וחכם ורוצה, והכונה באלו התארים – שאינו לואה ולא סכל ולא נבהל או עוזב; וענין אמרנו: ׳לא לואה׳ – שמציאותו יש בה די להמצאת דברים אחרים זולתו וענין אמרנו: ׳לא סכל׳ – שהוא משיג – כלומר: חי, כי כל משיג חי –, וענין אמרנו: ׳לא נבהל ולא עוזב׳ – כי כל אלה הנמצאות הולכות על סדר והנהגה לא נעזבות והוות כאשר יקרה, אלא כהיות כל מה שינהיגהו הרוצה – בכונה ורצון. ואחר כן השגנו, כי זה הנמצא אין אחר כמוהו – ואמרנו: ׳הוא אחד׳, הענין – הרחקת הריבוי.

הנה כבר התבאר לך, כי כל תואר שנתארהו בו הוא – אם תואר פעולה או יהיה ענינו – שלילת העדרו אם היתה הכונה בו – השגת עצמו, לא פעולתו. ולא תעשה גם כן אלו השלילות ולא תתירם עליו ית׳ אלא בפנים אשר כבר ידעת – שפעמים ישולל מהדבר מה שאין דרכו שימצא לו, כמו שנאמר בכותל: ׳לא רואה׳.

ואתה האיש המעין במאמרי זה יודע, כי זה הרקיע, והוא גשם מתנועע, שכבר ידענו זרתותיו ואמותיו, וידענו שעור חלקים ממנו ורוב תנועותיו נלאו שכלינו כל הלאות מהשיג מהותו – עם היותנו יודעים שהוא בעל חומר וצורה בהכרח אלא שאינו זה החומר אשר בנו; – ולזה לא נוכל לתארו אלא בשמות הבלתי מקימים לא בחיוב המקיים – שאנחנו נאמר כי השמים לא קלים ולא כבדים ולא מתפעלים, ולזה לא יקבלו פעולה, ואינם בעלי טעם ולא בעלי ריח וכיוצא באלו השלילות – כל זה לסכלותנו בחומר ההוא. ואיך יהיה ענין שכלנו, כשישתדלו להשיג הנקי מהחומר, הפשוט בתכלית הפשיטות, המחויב המציאות, אשר אין עילה לו ולא ישיגהו ענין מוסף על עצמו, השלם (אשר ענין שלמותו – שלילת החסרונות ממנו כמו שבארנו) – שאנחנו לא נשיג זולת ישותו לבד, ושיש נמצא לא ידמה לו דבר מכל הנמצאות אשר המציאם ולא ישתתף להם בענין בשום פנים, ואין ריבוי בו ולא לאות להמציא מה שזולתו, ושיחסו לעולם יחס רב החובל לספינה (ואין זה גם כן יחס אמיתי ולא דמיון אמיתי, אבל הוא להישיר השכל – שהוא ית׳ מנהיג הנמצאות – הענין: שהוא יתמידם וישמור סידורם כמו שצריך) – והנה יתבאר זה הענין ביותר רחב מזה.

ישתבח מי אשר בהשקיף השכלים עצמו – תשוב השגתם קיצור השגה וידיעה, וכשישקיפו חיוב פעולותיו מרצונו – תשוב ידיעתם סכלות, וכשישתדלו הלשונות להגדילו בתארים – תשוב כל הפלגת דברים לאות וקיצור.

Working English

More subtle than what preceded.

Know that describing God, mighty and exalted, through negations is the correct description — to which no concession at all attaches, and in which there is no deficiency with respect to God under any circumstance whatsoever. As for describing Him through positive attributes, in it there is the association and deficiency that we have already explained.

I should first explain to you how negations are attributes in a certain respect, and in what way they differ from positive attributes; and after that I shall explain to you how we have no path in describing Him except through negations alone.

I say: an attribute is not only that which specifies the described such that nothing else shares it in that attribute; rather, an attribute may also be an attribute of the described even if others share it, so that no complete specification is achieved by it. For example, if you saw a man from a distance and asked, 'What is this visible thing?' and it was said to you, 'An animal' — that is undoubtedly an attribute of this visible thing, even though it does not distinguish it from everything else; yet some specification is achieved by it, namely that this visible thing is not a body of the plant genus nor of the mineral genus. Likewise, if a man were in this house, and you knew that some body was in it but did not know what it was, and you asked, 'What is in this house?' and the respondent said, 'There is no mineral in it nor any plant body' — some specification has been achieved, and you know that there is an animal in it, even if you do not know which animal it is. In this respect, negative attributes share with positive attributes, because they necessarily achieve some specification — even if the only specification in them is the removal of what was negated from among what we had supposed was not negated. But the way in which negative attributes differ from positive attributes is that positive attributes, even if they do not specify, nevertheless indicate a part of the thing whose knowledge is sought — either a part of its substance or an accident among its accidents. Whereas negative attributes teach us nothing whatsoever about the essence whose knowledge is sought, except perhaps incidentally, as we illustrated.

After this introduction I say: it has been demonstrated that God, mighty and exalted, is the Necessarily Existent in whom there is no composition — as we shall prove. We apprehend only His thatness (anniyya) alone, not His quiddity. Therefore it is impossible that He have a positive attribute; for He has no thatness outside His quiddity, such that the attribute would indicate one of the two. Far from His quiddity being composite, such that the attribute would indicate its parts — far from His having accidents, such that the attribute would indicate those too. Therefore no positive attribute whatsoever.

As for the negative attributes — these are those that ought to be used to guide the mind to what ought to be believed about Him, exalted be He; for they involve no multiplicity from their side in any way, and they guide the mind toward the utmost of what a human being can apprehend of Him, exalted be He. For example: the necessity of the existence of something other than those essences apprehensible by the senses and comprehended in knowledge by the intellect has been demonstrated to us. So we said of this: it is existent — meaning, its non-existence is impossible. Then we apprehended that this existent is not like the existence of the elements, for instance, which are lifeless bodies; so we said: it is living — meaning He, exalted be He, is not dead. Then we apprehended that this existent is also not like the existence of the heaven, which is a living body; so we said: He is not a body. Then we apprehended that this existent is not like the existence of the intellect, which is neither body nor dead, but is a caused thing; so we said: He, exalted be He, is eternal — meaning, He has no cause that brought Him into existence. Then we apprehended that this existent — whose existence, which is His essence, is not sufficient only for Him to exist, but numerous existents overflow from Him — and this is not like the overflow of heat from fire or the necessity of light from the sun; rather it is an overflow that sustains them always, in permanence and orderly arrangement through a wise governance, as we shall explain — so we said of Him, on account of these meanings, that He is powerful, knowing, and willing; and the intent of these attributes is that He is not powerless, not ignorant, not heedless, and not negligent. And the meaning of our saying 'not powerless' is that His existence contains in itself sufficiency to bring other things into existence. And the meaning of our saying 'not ignorant' is that He is apprehending — that is, living; for every apprehending thing is living. And the meaning of our saying 'not heedless and not negligent' is that all those existents proceed in orderly arrangement and governance, not abandoned and occurring haphazardly, but as everything governed by one who wills proceeds, by design and will. Then we apprehended that this existent has no other like it; so we said: He is one — meaning, the negation of multiplicity.

It has thus become clear to you that every attribute by which we describe Him is either an attribute of action, or its meaning is the negation of its absence — if the intent is to apprehend His essence, not His action. And one should not employ these negations nor apply them to Him, exalted be He, except in the manner you have learned — that a thing may be negated of something to which it is not fitting to exist, as we say of the wall: 'not sighted.'

You who study this treatise know that this heaven — a moving body that we have measured and spanned, and whose dimensions we have comprehended in their parts and whose motions we have mostly mastered — our intellects have completely failed to apprehend its quiddity; even though we know that it necessarily has matter and form, only that its matter is not like this matter that is in us. Therefore we cannot describe it except through indefinite names, not through determinate positive predication: we say, the heaven is not light, not heavy, not acted upon, and therefore does not receive an impression, has no taste, has no smell — and the like of these negations. All this is because of our ignorance of that matter. How then will the state of our intellects be when they seek to apprehend the Creator, stripped of matter, simple in the extreme of simplicity, the Necessarily Existent who has no cause, to whom no meaning additional to His perfect essence accrues — the meaning of whose perfection is the negation of deficiencies, as we have explained? For we apprehend nothing of Him but His thatness alone; and there is an existent unlike anything among the existents He brought into being, sharing with them no meaning whatsoever, with no multiplicity in Him and no incapacity to bring into existence what is other than He. His relation to the world is like the relation of the helmsman to the ship — and even this is not a true relation or a correct resemblance; it is only for guiding the mind that He, exalted be He, governs the existents — meaning He sustains them and preserves their order as is fitting. And this meaning will be explained more fully than this.

Glory be to Him — when intellects contemplate His essence, their apprehension turns to incapacity; when they contemplate the chain of His acts from His will, their knowledge turns to ignorance; and when tongues seek to exalt Him through descriptions, all eloquence turns to helplessness.