I:59 · Silence as Praise · parallel

The original beside the translation.

Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)

← Read with translation & glosses Commentators on AlHaTorah ↗

Judeo-Arabic original

ללסאיל אן יסאל ויקול אד'א כאן לא חילה פי אדראך חקיקהֵ ד'אתה ויודי אלברהאן אן אלשי אלמדרך הו אנה מוג'וד פקט וצפאת אלאיג'אב קד אמתנעת כמא תברהן פבאי שי יקע אלתפאצ'ל בין אלמדרכין פאד'א אלד'י אדרכה משה רבנו ושלמה הו אלד'י ידרך אלשכ'ץ אלואחד מן בעץ' אלטלבה והד'א לא ימכן פיה זיאדה ומן אלמשהור ענד אהל אלשריעה בל ענד אלפלאספה אן אלתפאצ'ל פי ד'לך כת'יר פאעלם אן אלאמר כד'לך ואן אלתפאצ'ל בין אלמדרכין עט'ים ג'דא לאן כלמא זיד פי צפאת אלמוצוף תכ'צץ אכת'ר וקרב אלואצף מן אדראך חקיקתה כד'לך כלמא זדת פי אלסלב ענה תעאלי קרבת מן אלאדראך וכנת אקרב אליה מן אלד'י לם יסלב מא תברהן לה אנת סלבה

פלהד'א קד יתעב אלאנסאן סנין עדידה פי פהם עלם מא ותחקיק מקדמאתה חתי יאכ'ד'ה יקינא יכון נתיג'הֵ ד'לך אלעלם כלה אן נסלב ען אללה מעני מא תעלם באלברהאן אנה מחאל אן ינסב לה הד'א אלמעני. ואכ'ר מן אלמקצרין פי אלנט'ר לא יתברהן לה ד'לך ויכון אלאמר ענדה משכוכא פיה הל יוג'ד ד'לך אלמעני ללה או לא יוג'ד לה. ואכ'ר מן אלעמיאן אלבצאיר יוג'ב לה ד'לך אלמעני אלד'י תברהן סלבה מת'ל מא סאברהן אנה ליס בג'סם. ואכ'ר ישך ומא יעלם הל הו ג'סם או ליס בג'סם. ואכ'ר יקטע אנה ג'סם וילקי אללה בהד'ה אלעקידה. פכם בין אלת'לת'ה אשכ'אץ מן אלתבאין אלאול בלא שך אקרב מן אללה ואלת'אני בעיד ענה ואלת'אלת' אבעד. כד'לך אד'א פרצ'נא ראבעא תברהן ענדה אמתנאע אלאנפעאלאת פי חקה תעאלי ואלאול אלד'י נפי אלג'סמאניה לם יתברהן לה ד'לך פאן הד'א אלראבע בלא שך אקרב אלי אללה מן אלאול והכד'א דאימא חתי אד'א וג'ד שכ'ץ תברהן לה אמתנאע אשיא כת'ירה עליה תעאלי הי ענדנא ממכן אן תוג'ד לה או תצדר ענה נאהיך אן נתעקד ד'לך לאזמא פאן ד'לך אלשכ'ץ אכמל מנא בלא שך.

פקד תבין לך אן כלמא תברהן לך סלב שי מא ענה כנת אכמל וכלמא אוג'בת לה שיא זאידא כנת משבהא ובעדת ען מערפהֵ חקיקתה. ובהד'ה אלג'הה ינבגי אן יקרב מן אדראכה באלבחת' ואלטלב חתי יעלם אסתחאלהֵ כל מא יסתחיל עליה לא באן תוג'ב לה שיא עלי ג'ההֵ אנה מעני זאיד עלי ד'אתה או עלי אן ד'לך אלמעני כמאל פי חקה למא תג'דה כמאלא פי חקנא לאן אלכמאלאת כלהא הי מלכאת מא ולא כל מלכה תוג'ד לכל ד'י מלכה.

ואעלם אנך מתי אוג'בת לה שיא אכ'ר פיכון בעדך ענה בג'התין ואחדה לכון כל מא תוג'בה הו כמאל לנא ות'אניה אנה ליס בד'י שי אכ'ר בל ד'אתה הי כמאלאתה כמא בינא.

ולמא שער כל אחד באן לא וצול לאדראך מא פי קותנא אן נדרך אלא באלסלב ואלסלב לא יערף שיא בוג'ה מן חקיקהֵ אלאמר אלד'י סלב ענה אלשי אלד'י סלב צרח אלנאס כלהם אלמאצ'ון ואלאתון באן אללה תעאלי לא תדרכה אלעקול ולא ידרך מא הו אלא הו ואן אדראכה הו אלעג'ז ען נהאיהֵ אדראכה וכל אלפלאספה יקולון: אבהרנא בג'מאלה וכ'פי ענא לשדהֵ ט'הורה כמא תכ'פי אלשמס ענד אלאבצאר אלצ'עיפה ען אדראכהא. וקד אטנב פי הד'א במא לא פאידה פי תכרארה הנא ואבלג מא קיל פי הד'א אלגרץ' קולה פי אלתלים לך דמיה תהלה שרחה אלסכות ענדך הו אלתסביח והד'ה בלאגה עט'ימה ג'דא פי הד'א אלמעני לאנא אי שי קלנאה נקצד בה תעט'ימא ותמג'ידא נג'ד פיה חמלא מא פי חקה תעאלי ונלחט' פיה נקצא מא פאלסכות אולי ואלאקתצאר עלי מדארך אלעקול כמא אמר אלכאמלון וקאלוא אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה.

וקד עלמת קולתהם אלמשהורה אלתי לית כאנת כל אלאקאויל מת'להא ואנא אד'כרהא לך בנצהא ואן כאנת קולה מחפוט'ה לאנבהך עלי מעאניהא קאלוא ההוא דנחת קמיה דר' חנינה אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק היראוי והעזוז אמר ליה סימתינהו לכלהו שבחי דמרך השתא אנן תלת קמיתא אלמלא דאמרינהו משה רבנו באוריתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה אנן לא יכילנן למימרינהו ואת אמרת ואזלת כולי האי משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו. הנא אנתהי קול הד'א אלפאצ'ל.

פתאמל אולא תאפפה וכראהתה לתכת'יר צפאת אלאיג'אב ותאמל כונה צרח באן אלצפאת לו תרכנא למג'רד עקולנא למא קלנאהא אבדא ולא נטקנא בשי מנהא ואנמא למא אלג'ת צ'רורהֵ אלכ'טאב ללנאס במא יחצל להם תצורא מא כמא קאלוא דברה תורה כלשון בני אדם אן יוצף להם אללה בכמאלאתהם פגאיתנא אן נקף ענד תלך אלאקאויל ולא נסמיה בהא אלא ענד אלקראה להא פי אלתורה פקט לכן למא ג'אוא איצ'א אנשי כנסת הגדולה והם אנביא ורתבוא ד'כרהא פי אלצלאה גאיתנא אן נקולהא פקט. פרוח הד'א אלקול כונה צרח אן צ'רוריתין אתפקת פי צלאתנא בהא ואחדה כונהא ג'את פי אלתורה ות'אניה כונהא רתב אלאנביא אלצלאה בהא פלולא אלצ'רורה אלאולי למא ד'כרנאהא ולולא אלצ'רורה אלת'אניה למא אזלנאהא ען מוצ'עהא ולא צלונא בהא ואנת מסתמר פי אלצפאת.

פקד תבין לך איצ'א מן הד'א אלכלאם אן ליס כל מא תג'דה מן אלצפאת אלמנסובה ללה פי כתב אלאנביא יג'וז לנא אן נצלי בהא ונקולהא לאנה לם יקל אלמלא דאמרינהו משה רבנו לא הוינא יכלינן למימרינהו אלא שרטא אכ'ר ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה וחיניד' ג'אז לנא אן נצלי בהא. וליס כמא עמל אלג'האל באלחקיקה אלד'ין אטנבוא וטולוא ואג'תהדוא פי צלואת אלפוהא וכ'טב חברוהא יתקרבון בהא ללה בזעמהם יצפון אללה פיהא באוצאף לו וצף בהא שכ'ץ מן אלנאס לכאן ד'לך נקצא פי חקה לאנהם לם יפהמוא הד'ה אלמעאני אלג'לילה אלגריבה ען עקול אלג'מהור ואתכ'ד'וא אללה עז וג'ל מדרסהֵ אלסנתהם ווצפוה וכ'אטבוה בכל מא יט'נונה סאיגא ויטנבון פי ד'לך חתי יחרכונה ללאנפעאל בזעמהם ולא סימא אן וג'דוא נץ כלאם נבי פי ד'לך כאן אלאמר מבאחא להם אן יאתוא בנצוץ ינבגי תאוילהא בכל וג'ה פינקלונהא עלי ט'ואהרהא וישתקון מנהא ויפרעון ויבנון עליה אקאויל וכת'ר אסתבאתהֵ הד'א ענד אלשערא ואלכ'טבא או ענד מן יזעם אנה יקול שערא חתי אלפת אקאויל בעצ'הא כפר מחץ' ובעצ'הא פיה מן אלסכ'ף ופסאד אלכ'יאל מא יצ'חך אלאנסאן בחסב טבאעה ענד סמאעה ויבכיה ענד אלתאמל כיף תקאל תלך אלאקאויל פי חק אללה עז וג'ל ולולא שפקת עלי תנקיץ אלקאילין לאורדת עליך מנהא שיא חתי תתנבה עלי מואצ'ע אלתעדי פיהא לכנהא הי אקאויל באדיהֵ אלנקץ ג'דא למן יפהם.

וינבגי אן תעתבר ותקול אד'א כאן לשון הרע והוצאת שם רע עציאנא עט'ימא פכם באלאחרי יכון אטלאק אללסאן פי חק אללה תעאלי ווצפה באוצאף תעאלי ענהא ולא אקול אן ד'לך עציאן בל חרוף וגדוף בשגגה מן אלג'מהור אלסאמעין ומן ד'לך אלג'אהל אלקאיל. אמא מן אדרך נקץ תלך אלאקאויל ויקולהא פהו ענדי מן ג'מלהֵ מן קיל פיהם ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על י״י אלהיהם וקיל ולדבר על י״י תועה. פאן כנת ממן יחוס על כבוד קונו פלא ינבגי לך אן תסמעהא בוג'ה פכיף אן תקולהא פכיף אן תעמל מת'להא. וקד עלמת קדר את'ם מן יטיח דברים כלפי מעלה ולא ינבגי לך בוג'ה אן תתערץ' לצפאת אללה באלאיג'אב לתעט'ימה בזעמך ולא תכ'רג' עד מא רתבה אנשי כנסת הגדולה פי אלצלואת ואלברכות פפי ד'לך אלכפאיה בחסב אלצ'רורה ואי כפאיה כמא קאל ר' חנינה. אמא סאיר מא ג'א פי כתב אלאנביא פיקרא ענד אלמרור בה לכנה יעתקד פיה מא קד בינא אנהא צפאת אפעאל או ללדלאלה עלי סלב עדמהא והד'א אלמעני איצ'א לא יד'אע ללג'מהור בל הד'א אלנחו מן אלנט'ר לאיק באלכ'ואץ אלד'ין תעט'ים אללה ענדהם מא הו באן יקולוא מא לא ינבגי בל באן יעקלוא כמא ינבגי.

וארג'ע אלי תמאם אלתנביה עלי קול ר' חנינה ואחכאמה. לם יקל משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרין לאנה כאן ידל הד'א אלמת'ל עלי אן כמאלאתה תעאלי אכמל מן הד'ה אלכמאלאת אלתי תנסב לה לכנהא מן נועהא וליס אלאמר כד'לך כמא ברהנא בל חכמהֵ הד'א אלמת'ל הו קולה דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף לידל אן הד'ה אלתי הי ענדנא כמאלאת ליס ענדה תעאלי מן נועהא שי אלא כלהא נקץ פי חקה כמא בין וקאל פי הד'א אלמת'ל והלא גנאי הוא לו

פקד אעלמתך אן כל מא תזעמה מן הד'ה אלצפאת כמאלא הו נקץ פי חקה תעאלי אד'א כאן מן נוע מא ענדנא. וקד ארשדנא שלמה ע״אס פי הד'א אלמעני במא פיה כפאיה וקאל כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים:

Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)

יש לשואל שישאל ויאמר: אחר שאין תחבולה בהשגת אמיתת עצמו, והמופת מכריח שהדבר המושג הוא שהוא נמצא לבד, ותארי החיוב כבר נמנעו, כמו שבא עליו המופת – באי זה דבר יפול היתרון בין המשיגים? אם כן, אשר השיגו משה רבינו ע״ה ושלמה הוא אשר ישיג האיש האחד מקצת דורשי החכמה – וזה אי אפשר בו תוספת? ומן המפורסם אצל בעלי התורה וגם אצל הפילוסופים, כי היתרון בזה הרבה. דע – כי הענין כן ושהיתרון בין המשיגים עצום מאוד: כי כמו כל אשר יוסיפו בתארי המתואר – יתיחד יותר ויקרב המתאר להשגת אמיתתו, כן כל מה שתוסיף בשלילה ממנו ית׳ – תקרב אל ההשגה ותהיה יותר קרוב אליו ממי שלא שלל מה שכבר התבאר לך במופת שלילתו.

ולזה יטרח אדם אחד שנים רבות בהבנת חכמה אחת ואמת הקדמותיה, עד שיקחה אמת – תהיה תולדת החכמה ההיא כולה שנשלול מהאלוה ענין אחד נודע במופת שהוא שקר שיוחס לו הענין ההוא; ואחר מן המקצרים בעיון, לא יתבאר לו זה במופת, ויהיה הענין אצלו מסופק; הימצא הענין ההוא לאלוה או לא ימצא לו? ואחר, מחשוכי העינים, יחיב לו הענין ההוא אשר התבאר שלילתו. כמו שאביא המופת שהוא אינו גשם; ואחר יִסְפֹּק ולא ידע אם גשם או לא גשם; ואחר יגזור שהוא גשם, ויקדם פני האלוה בזאת האמונה – ראה, כמה בין שלושת האנשים מן ההבדל! הראשון, בלא ספק, יותר קרוב אל האלוה, והשני רחוק ממנו, והשלישי יותר רחוק. כן כשנניח רביעי, התבאר אצלו במופת המנע ההפעליות בחוקו ית׳, והראשון אשר הרחיק הגשמות לא התבאר לו זה – יהיה הרביעי, בלא ספק, יותר קרוב אל האלוה מן הראשון, וכן תמיד. עד אשר אם ימצא איש, שיתבאר אצלו במופת המנע דברים רבים ממנו ית׳, הם אצלנו אפשר שימצאו לו או יבואו מאתו – כל שכן אם נאמין זה מחויב – יהיה האיש ההוא יותר שלם ממנו, בלא ספק.

הנה כבר התבאר לך, כי כל אשר התבאר לך במופת שלילת דבר אחד ממנו – תהיה יותר שלם, וכל אשר תחיב לו דבר מוסף – תהיה מדמה ותרחק מידיעת אמיתתו. ובאלו הפנים צריך שיתקרבו להשגתו בדרישה ובחקירה, עד שיודע שקרות כל מה שהוא עליו שקר; לא שֶׁתְּחַיֵּב לו דבר על צד שהוא ענין מוסף על עצמו או שהענין ההוא – שלמות בחוקו באשר תמצאהו שלמות בחוקנו; שהשלמויות כולם הם קצת קנינים ולא כל קנין ימצא לכל בעלי קנין.

ודע – שאתה כשתחיב לו דבר אחר, רחקך ממנו בשני פנים האחד – להיות כל מה שתחיבהו הוא שלמות לנו והשני – שהוא אינו בעל דבר אחר, אבל עצמו הוא שלמיותיו, כמו שבארנו.

וכאשר הרגיש כל אדם, שאי אפשר להגיע אל השגת מה שבכוחנו שנשיג כי אם בשלילה, והשלילה לא תודיע דבר מאמיתת הענין אשר נשלל ממנו הדבר אשר נשללהו – בארו בני אדם כולם, העוברים והבאים, שהאלוה ית׳ לא ישיגוהו השכלים, ולא ישיג מה הוא אלא הוא, ושהשגתו היא הַלֵּאוּת מתכלית השגתו. וכל הפילוסופים אומרים: נֻצַּחְנוּ בנעימותו, ונעלם ממנו לחוזק הראותו, כמו שיעלם השמש מן העינים החלושים להשיגו. וכבר האריכו בזה במה שאין תועלת לשנותו הנה. והמפולג שנאמר בזה הענין – אמרו ב׳תִּלִּים׳: ״לך דומיה תהילה״ – פרושו: השתיקה אצלך היא השבח. וזה המרצת דברים עצומה מאוד בזה הענין – שאנחנו כל דבר שנאמר אותו שנכון בו הגדלה ושבח – נמצא בו מעמס אחד בחוקו ית׳ ונשקיף בו קצת חסרון; אם כן, השתיקה יותר ראויה וההסתפקות בהשגת השכלים כמו שצוו השלמים ואמרו: ״אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה״.

וכבר ידעת אמרתם המפורסמת (אשר מי יתן והיה כל המאמרים כמותה!) ואני אזכרה לך בלשונה (ואף על פי שהיא ידועה) להעירך על עניניה. אמרו: ״ההוא דנחת קמיה דר׳ חנינה, אמר: האל הגדול הגיבור והנורא האדיר והחזק, היראוי והעזוז! אמר ליה: סימתינהו לכולהו שבחי דמרך? השתא אנן תלת קמיתא, אלמלא דאמרינהו משה רבינו באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקיננהו בתפילה אנן לא יכילנן למימרנהו – ואנת אמרת ואזלת כולי האי? משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף – והלא גנאי הוא לו״ – עד הנה הגיע מאמר זה החסיד.

והסתכל תחילה שתקו ומאסו רבוי תארי החיוב. והתבונן איך הראה, כי התארים, אילו הונחו לשכלינו לבד, לא אמרנום לעולם ולא דברנו בדבר מהם; ואמנם, כאשר הצריך הכרח הדיבור לבני אדם במה שיתקים להם מעט ציור – כמו שאמרו: ׳דברה תורה כלשון בני אדם׳ – שיתואר להם האלוה בשלמיותיהם תכליתנו – שנעמוד על המאמרים ההם ולא נקרא שמו בהם אלא בקראנו אותם ב׳תורה׳ לבד; אמנם כאשר באו גם ׳אנשי כנסת הגדולה׳ – והם הנביאים – וסדרו זכרם בתפלה תכליתנו – שנאמרם לבד. ועיקר זה המאמר – בארו ששני הכרחים נזדמנו בהתפללנו בהם האחד – מפני שבאו ב׳תורה׳ והשני – סדר הנביאים התפלה בהם; ולולא ההכרח הראשון – לא זכרנום ולולא ההכרח השני לא הסירונום ממקומם ולא התפללנו בהם – ואתה מרבה בתארים.

הנה כבר התבאר לך גם כן מאלו הדברים, שאין כל מה שתמצאהו מן התארים המיוחסים לאלוה בספרי הנביאים, ראוי לנו שנתפלל בהם ונאמרם – שהוא לא אמר: ׳אלמלא דאמרנהו משה רבנו לא יכילנן למימרנהו׳ אלא תנאי אחר: ׳ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה׳ – ואז מותר לנו להתפלל בהם. ולא כמו שעשו הפתאים באמת אשר המריצו בשבחים והאריכו והרבו דברים בתפילות, חיברום ומליצות קבצום להתקרב בהם לאלוה לפי מחשבתם, יתארו בהם האלוה בתארים, אילו יתואר בהם אחד מבני אדם היה זה חסרון בחוקו; שהם לא הבינו אלו הענינים הגדולים והחשובים הזרים משכלי ההמון, ולקחו האלוה ית׳ מדרס ללשונותם, ותארוהו וסיפרוהו בכל מה שיחשבוהו ראוי, וימריצו לשבח בזה, עד שיעוררוהו להפעל במחשבתם; וכל שכן אם ימצאו כתוב בדברי נביא בזה יהיה הענין מותר להם שיבואו לכתובים (שצריך לפרשם על כל פנים) וישיבום לפשוטיהם, ויגזרו מהם, ויעשו להם סעיפים, ויבנו עליהם מאמרים. וירבה התר זה אצל המשוררים והמליצים ואצל מי שיחשוב שהוא עושה שיר, עד שחוברו דברים, קצתם – כפירה גמורה, וקצתם – יש בהם מן השטות והפסד הדמיון, מה שראוי לאדם שישחק עליו לפי טבעו כשמעו, ויבכהו עם ההתבוננות איך נאמרו הדברים ההם בחוק האלוה ית׳! ולולא חמלתי על חסרון האומרים הייתי מגיד מהם מעט, עד שתתעורר על מקום החטא בהם אלא שהם מאמרים, חסרונם נראה מאד למי שיבין.

וצריך שתתבונן ותאמר: אם היה ׳לשון הרע׳ ו׳הוצאת שם רע׳ – מרי עצום, כל שכן התרת הלשון בחוק האלוה ית׳ ותארו בתארים – יתעלה מהם! ולא אומר שהם מרי, אבל ׳חרוף וגידוף בשגגה׳ מן ההמון השומעים ומן הפתי ההוא האומר. אמנם מי שהשיג חסרון המאמרים ההם ויאמרם הוא אצלי מכלל מי שנאמר בהם: ״ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על יי אלהיהם״, ונאמר: ״ולדבר אל יי תועה״. ואם תהיה ממי ש׳יחוס על כבוד קונו׳ אין צריך לך שתשמעם בשום פנים, כל שכן שתאמרם, וכל שכן שתעשה כמותם. וכבר ידעת שיעור אשמת מי ש׳יטיח דברים כלפי מעלה׳. ואין צריך לך בשום פנים שתכניס עצמך לתארי האלוה בחיוב להגדילו במחשבתך, ולא תצא ממה שסידרוהו ׳אנשי כנסת הגדולה׳ בתפילות וב׳ברכות׳; ובזה די לפי ההכרח ויותר מדי כמו שאמר רבי חנינה. אמנם שאר מה שבא בספרי הנביאים יקרא בעבור עליו, אבל יאמינו בו מה שכבר בארנו, שהם תארי פעולותיו או להורות על שלילת העדרם. וזה הענין גם כן לא יפורסם להמון, אבל זה המין מן העיון ראוי ביחידים אשר הגדלת הבורא אצלם אינה שיאמרו מה שאין ראוי, אבל שישכילו במה שראוי.

ונשוב אל השלמת ההערה על דברי ר׳ חנינה וחכמותיו. לא אמר: ׳משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרין׳ – שהיה מורה זה המשל על ששלמיותיו ית׳ יותר שלמות מאלו השלמויות אשר יוחסו לו, רק הם ממינים – ואין הענין כן, כמו שבארנו במופת. אבל חכמת זה המשל הוא אמרו: ׳דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף׳ – להורות שאלו אשר הם אצלנו שלומיות אין אצלו ית׳ ממינם דבר אלא כולם חסרון בחוקו, כמו שבאר ואמר בזה המשל ׳והלא גנאי הוא לו׳.

הנה כבר הודעתיך, שכל מה שתחשבהו מאלו התארים שלמות הוא חסרון בחוקו ית׳, כשיהיה ממין מה שאצלנו. וכבר הישירנו שלמה לזה הענין במה שבו די ואמר: ״כי האלוהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים״.

Working English

The questioner may ask and say: if there is no possibility of apprehending the truth of His essence, and proof leads only to the conclusion that the thing apprehended is that He exists alone, and positive attributes have been shown to be inadmissible — by what does the difference between those who apprehend come about? For what Moses our teacher and Solomon apprehended is the same as what a single individual from among some students apprehends, and no addition is possible in it. And it is well-known among the people of the Law, and indeed among the philosophers, that the gradations in that are many. Know then that the matter is indeed so, and that the gradation between those who apprehend is very great; for just as the more attributes are added to the described thing, the more it is particularized and the describer draws closer to apprehending its truth — so too, the more you add in negations of Him, exalted be He, the closer you come to apprehension, and you are closer to Him than one who has not negated what has been demonstrated to you to negate.

For this reason a person may labor for many years understanding a certain science and verifying its premises until he grasps it with certainty — and the result of all that science may be the negation of a certain meaning from God, which you know by proof to be impossible to ascribe to Him. Another person, deficient in speculation, will not have that demonstrated to him, and the matter will remain doubtful for him — whether that meaning belongs to God or not. Yet another, blind in insight, will affirm for God that very meaning whose negation has been demonstrated — for example, as will be demonstrated, that He is not a body. Another will doubt whether He is a body or not. And another will be certain that He is a body and will meet God with that conviction. How great is the difference between these three individuals! The first, without doubt, is closer to God; the second is far from Him; and the third, farther still. Likewise, if we posit a fourth to whom the impossibility of affections for Him, exalted be He, has been demonstrated, while the first — who negated corporeality — has not had that demonstrated to him, then that fourth, without doubt, is closer to God than the first. And so always: when there is a person to whom the impossibility of many things for Him, exalted be He, has been demonstrated — things which we suppose could exist or proceed from Him, far from our actually believing them — that person is without doubt more perfect than us.

It has thus become clear to you that the more a negation of something is demonstrated to you, the more perfect you are; and the more you affirm something additional to Him, the more you assimilate Him to others and become further from knowledge of His truth. In this respect one should draw near to apprehending Him through investigation and inquiry, until one comes to know the impossibility of everything that is impossible for Him — not by affirming something to Him on the grounds that it is a meaning additional to His essence, or that such a meaning is a perfection in His case because we find it a perfection in our case; for all perfections are acquisitions of some kind, and not every acquisition exists in every being that has some acquisition.

Know that whenever you affirm something additional to Him, you become distant from Him in two respects: one, because everything you affirm is a perfection for us; and two, because He has nothing additional — rather, His essence is His perfections, as we have explained.

Since every person perceives that there is no attaining in apprehension what lies within our power to apprehend except through negation — and negation teaches nothing whatsoever about the reality of the thing from which something has been negated — all the people of the past and the future have declared openly that God, exalted be He, is not apprehended by the intellects, and that what He is is known only to Himself; and that to apprehend Him is to be incapable of reaching the end of apprehending Him. And all the philosophers say: He has dazzled us with His beauty, and He is hidden from us by the intensity of His manifestness, just as the sun hides itself from weak eyes when they seek to apprehend it. Much has been written on this of which there is no benefit in repeating here. The most eloquent thing said on this purpose is what is said in the Psalms: 'To you, silence is praise' (Ps 65:2) — which means: silence in Your regard is the praise. This is of very great eloquence in this matter; for whatever we say, intending by it glorification and exaltation, we find in it some attribution and discern in it some deficiency with respect to Him, exalted be He. Therefore, silence is preferable — and the limiting of oneself to the apprehensions of the intellect, as the perfected ones commanded, saying: 'Commune with your own heart upon your bed and be silent' (Ps 4:5).

You know the well-known saying of theirs — would that all discourse were like it! I cite it in its exact text, even though it is a well-known saying, to alert you to its meanings. They said: 'The one who went down before Rabbi Ḥanina said: The God, the great, the mighty, the awesome, the powerful, the strong, the fearsome, the courageous! He said to him: Have you finished all the praises of your Master? Now — we ourselves, the three praises that Moses our teacher said in the Torah, and the Men of the Great Assembly came and established them in prayer — we are unable to say them! And you went on saying all that! To what may this be compared? To a king of flesh and blood who had thousands of thousands of golden dinars, and they praised him with silver ones — is that not a disgrace to him?' Here ends the statement of this sagacious man.

Reflect first on his distaste and aversion to the multiplication of positive attributes; and reflect on his having stated explicitly that if we were left to our intellects alone we would never say them, nor utter any of them; but since the necessity of addressing the people in a way that gives them some conception compelled it — as they said, 'The Torah speaks in human language' — that God be described to them with their own perfections. Our limit is to abide by those utterances and not call Him by them except when reading them in the Torah only. But since the Men of the Great Assembly — who were prophets — also came and established mentioning them in prayer, our limit is only to say them. The spirit of this statement is his having declared explicitly that two necessities converge in our reciting them in prayer: one, their having come in the Torah; and two, the prophets' having ordered prayer with them. Were it not for the first necessity, we would not have mentioned them; and were it not for the second necessity, we would not have retained them in their place nor prayed with them. And you should continue maintaining your understanding of the attributes.

It has also become clear to you from this discourse that not every attribute ascribed to God that you find in the books of the prophets may properly be recited by us in prayer; for he did not say 'the praises that Moses our teacher said we cannot say' except with a further condition: 'and the Men of the Great Assembly came and established them in prayer' — only then may we pray with them. It is not as the truly ignorant have done, who elaborated and extended and strove in prayers they composed orally and in sermons they composed, drawing near to God as they claimed, describing God in them with attributes that — if a person were described with them — would be a deficiency for him; for they did not understand these sublime matters, which are remote from the understanding of the multitude. They made God, mighty and exalted, the school of their tongues, and described Him and addressed Him with everything they thought permissible, extending themselves in it as if to move Him to passion in their view — especially when they found a prophetic text for it, at which point they thought it permitted to them to bring texts that ought to be interpreted in every way; they transmitted them according to their outer sense, and derived from them and branched off and built arguments upon them. This habit multiplied among the poets and orators — or those who claim to compose poetry — until they compiled statements some of which are pure unbelief and some of which contain such foolishness and corruption of imagination as causes a person by nature to laugh upon hearing them and to weep upon reflection at how those statements are said about God, mighty and exalted. Were it not for my concern over censuring those who say them, I would have cited some of them to you so that you would become alert to the places of transgression in them. But they are statements whose deficiency is very manifest to one who understands.

You should reflect and say: if slander and spreading a bad name are grave transgressions, how much more grave is loosening the tongue regarding God, exalted be He, and describing Him with attributes from which He is exalted! I do not say that is a transgression; rather it is apostasy and blasphemy by mistake on the part of the multitude who hear it, and of that ignorant person who says it. But as for one who apprehends the deficiency of those statements and says them — in my view, he falls among those of whom it was said: 'And the children of Israel imputed things that were not right against the Lord their God' (2 Kgs 17:9), and it was said: 'To speak against the Lord is error' (Isa 32:6). If you are among those who care for the honor of their Maker, you ought not listen to them in any way — how much less say them, how much less act as they do! You know the gravity of the sin of one who casts words upward. And you ought in no way approach the positive attributes of God with the intent of exalting Him as you suppose; and do not go beyond what the Men of the Great Assembly arranged in prayers and blessings — in that there is sufficiency as need requires, and what sufficiency! as Rabbi Ḥanina said. As for the other things that come in the books of the prophets — they are read when one encounters them, but one understands them as we have explained: they are attributes of action, or to indicate the negation of their opposites. And this matter also is not to be spread before the multitude; rather this mode of reflection befits the elite — for whom veneration of God is not in saying what ought not be said, but in understanding as ought to be understood.

Let me return to completing the comment on Rabbi Ḥanina's statement and its implications. He did not say: 'To what may this be compared? To a king of flesh and blood who had thousands of thousands of golden dinars and they praised him with a hundred dinars' — for that would indicate that His perfections, exalted be He, are more perfect than these perfections ascribed to Him, but that they are of the same genus; and that is not the case, as we have demonstrated. Rather the wisdom of this parable lies in his saying 'golden dinars and they praised him with silver' — to indicate that these things which are perfections for us are not even of their genus with respect to Him, exalted be He; rather all of them are deficiencies in His regard, as he explained, saying in this parable: 'is that not a disgrace to him?'

I have thus informed you that everything you suppose to be a perfection from among these attributes is a deficiency in His regard, exalted be He — when it is of the genus of what we have. Solomon, peace be upon him, has guided us in this matter with what is sufficient, saying: 'For God is in the heavens and you are upon the earth; therefore let your words be few' (Eccl 5:1).