I:62 · The Tetragrammaton · parallel

The original beside the translation.

Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)

← Read with translation & glosses Commentators on AlHaTorah ↗

Judeo-Arabic original

אמרנא בברכת כהנים ופיהא שם י״י ככתבו אלד'י הו שם המפורש ולם יכן מעלומא ענד כל אחד כיף ינטק בה ובאי אלחרכאת יחרך כל חרף מן חרופה או ישד בעץ' חרופה אן כאן פיה חרפא משדדא פכאן אהל אלעלם יתנאקלון ד'לך אעני צפהֵ אלנטק בה ולא יעלמונה לאחד אלא לתלמיד הגון פעם אחת בשבוע ואנא אעתקד אן הד'א אלד'י קאלוא שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע ליס ד'לך כיף ינטק בה פקט אלא ותעלים אלמעני אלד'י מן אג'לה ארתג'ל הד'א אלאסם פיכון פי ד'לך סר אלאהי איצ'א.

ת'ם אן כאן ענדהם אסם פיה את'נא עשר חרפא והו פי אלקדושה דון הד'א אלשם בן ארבע אותיות ואלאקרב ענדי אנה לם יכן אסמין ואחדא אלא אסמין או ת'לאת'ה מג'מוע אחרפהא את'נא עשר וכאן הו אלד'י יכני בה כלמא ג'א פי אלקריאה שם בן ארבע אותיות כמא נכני נחן אליום באלף דלת והד'א אלאסם איצ'א אלד'י הו שם בן שתים עשרה אותיות לא שך אנה כאן ידל עלי מעני אכ'ץ מן דלאלהֵ אלף דלת ומא כאן ממנועא ולא מצ'נונא בה עלי אחד מן אהל אלעלם אלא כל מן טלב תעלמה אעלם בה וליס כד'לך שם בן ארבע אותיות לאנה לם יעלמה קט אחד ממן עלמה אלא לבנו ולתלמידו פעם אחת בשבוע. פלמא צאר אקואם מסיבון יתעלמון הד'א שם בן שתים עשרה אותיות ויפסדון בד'לך אעתקאדאת כמא יחדת' לכל מן ליס בכאמל אד'א עלם אן אלאמר ליס כמא כאן יתכ'ילה אולא פכתמוא הד'א אלשם איצ'א ולם יעלמוה אלא לצנועים שבכהונה ליבארכוא בה אלנאס פי אלמקדש אד' כאן קטעוא ד'כר השם המפורש מן אלמקדש איצ'א לפסאד אלנאס. קאלוא משמת שמעון הצדיק בטלו אחיו הכהנים מלברך בשם לכנהם כאנוא יבארכון בהד'א שם בן שתים עשרה אותיות קאלוא בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם משרבו הפריצים היו מוסרין אותו לצנועים שבכהונה והצנועים שבכהונה היו מבליעים אותו בנעימות אחיהם הכהנים אמר ר' טרפון פעם אחת עליתי אחר אבי אמא לדוכן והטיתי אזני אצל כהן ושמעתי שהבליעו בנעימות אחיו הכהנים.

וכאן ענדהם איצ'א שם בן שתים וארבעים אותיות ומעלום ענד כל ד'י תצור אנה לא ימכן בוג'ה אן תכון את'נאן וארבעון חרפא כלמה ואחדה ואנמא כאנת הד'ה כלמאת עדה מג'מוע אחרפהא את'נאן וארבעון ולא ריב אן תלך אלכלמאת דאלה עלי מעאני צ'רורה תלך אלמעאני תקרב מן תתקיק תצור ד'אתה תעאלי באלוג'ה אלד'י קלנא ואנמא סמית הד'ה אלכלמאת אלכת'ירהֵ אלאחרף שם לכונהא תדל עלי מעני ואחד פקט כסאיר אלאסמא אלמרתג'לה ואנמא כת'רת תלך אלכלמאת לתפהים אלמעני לאן אלמעני אלואחד קד יפהם באלפאט' כת'ירה פאפהם הד'א.

ואעלם אנה כאן הד'א אלשי אלד'י יעלם תעלים אלמעאני אלמדלול עליהא בתלך אלאסמא לא מג'רד אלנטק באלאחרף אלערי ען כל תצור ולם יטלק קט עלי הד'א שם בן שתים עשרה אותיות ולא עלי שם בן ארבעים ושתים אותיות אסם שם המפורש בל שם המפורש הו השם המיוחד לו כמא בינא אמא הד'אן אלאכ'ראן פכאנא יפידאן עלמא מא אלאהיא צ'רורה ודליל כונה יפיד עלמא קולהם פי ד'לך שם בן ארבעים ושתים אותיות קדוש ומקודש ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מדותיו ודבורו בנחת עם הבריות וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ותלמודו מתקים בידו ונוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא הד'א נץ אלתלמוד. פמא אבעד מא יפהם מן הד'א אלקול ען קצד קאילה וד'לך אן אלאכת'ר יט'ן אנהא אחרף ינטק בהא לא גיר ולא יעתבר להא מעני פינאל בהא הד'ה אלאמור אלעט'ימה ויחתאג' להא להד'א אלאסתעדאד אלכ'לקי ואלתהיו אלכת'יר הד'א אלד'י ד'כר. ובין הו אן הד'א כלה אנמא הו תעריף מעאני אלאהיה מן ג'מלהֵ אלמעאני אלתי הי סתרי תורה כמא אוצ'חנא. וקד תבין פי אלכתב אלמדונה פי אלעלם אלאלאהי אן הד'א אלעלם לא ימכן נסיאנה אעני אדראך אלעקל אלפעאל והו מעני קולה ותלמודו מתקיים בידו.

פלמא וג'ד אלאקואם אלשראר אלג'האל הד'ה אלנצוץ אסתע להם אלכד'ב ואלקול באן יג'מעוא אי אחרף שאוא ויקולון הד'א שם יפעל ויצנע אד'א כתב או אד'א קיל עלי צפהֵ כד'א ת'ם כתבת תלך אלאכאד'ב אלתי אבתדעהא אלשריר אלג'אהל אלאול ואנתקלת תלך אלכתב לאידי אלאכ'יאר אלורעין אלבלה אלד'ין ליס ענדהם מיזאן יערפון בה אלחק מן אלבאטל פכתמוהא ווג'דת פי תרכתהם פט'ן בהא אלצחה ובאלג'מלה פתי יאמין לכל דבר.

וקד כ'רג'נא ען גרצ'נא אלשריף ונט'רנא אלדקיק אלי אלנט'ר פי אבטאל הד'יאן יבדו בטלאנה לכל מבתד באלנט'ר לכן דעת לד'לך צ'רורהֵ ד'כרנא אלשמות ומענאהא ומא שהר ענד אלג'מהור מן אמרהא וארג'ע אלי גרצ'י.

קד נבהנא עלי אן כל אסמיה לה תעאלי משתקה אלא שם המפורש וינבגי אן נתכלם פי הד'א אלאסם והו אהיה אשר אהיה פי פצל מפרד למא פי ד'לך מן אלמעני אלדקיק אלד'י נחן בסבילה אעני נפי אלצפאת:

Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)

צונו ב׳ברכת כהנים׳, ובה ׳שם האלוה ככתבו׳, אשר הוא ׳שם המפורש׳. ולא היה נודע אל כל אדם, איך יהיה הדיבור בו, ובאי זו תנועה יניע כל אות מאותיותיו, או ידגש קצת אותיותיו, אם היתה אות מקבלת דגשות. אבל אנשי החכמה היו מוסרים אותו זה לזה – רצוני לומר: תואר הדיבור בו – ולא היו מלמדים אותו לאדם אלא ׳לתלמיד הגון פעם אחת בשבוע׳. ואני סובר שזה שאמרו: ״שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע״ – אין זה איך יהיה הדיבור בו לבד אלא ללמד גם הענין, אשר בעבורו יוחד זה השם ויהיה בו סוד אלהי.

עוד שם, שהיה אצלם שם בן שתי עשרה אותיות והוא ב׳קדושה׳ למטה מזה ה׳שם בן ארבע אותיות׳. והקרוב אצלי, שלא היה שם אחד, אלא שני שמות או שלושה כלל אותיותיהם – שתים עשרה והיו מכנים בו בכל מקום שהיה מזדמן להם ב׳קריאה׳ ׳שם בן ארבע אותיות׳, כמו שנכנה אנחנו היום ב׳אל״ף דל״ת׳. וזה השם גם כן, אשר הוא ׳שם בן שתים עשרה אותיות׳, אין ספק שהיה מורה על ענין יותר מיוחד מהוראת ׳אל״ף דל״ת׳. ולא היה נמנע ומעולם מאחד מבני החכמה אלא כל מי שיבקש ללמדו – ילמדוהו; ולא כן ׳שם בן ארבע אותיות׳, שלא למדהו מעולם אדם ממי שידעו, אלא ׳לבנו ולתלמידו פעם אחת בשבוע׳. כאשר היו אנשים פרוצים לומדים זה ה׳שם בן שתים עשרה אותיות׳ ומפסידים בו אמונות (כמו שיקרה לכל מי שאינו שלם כשידע שהדבר אינו כמו שהיה מדמה אותו תחילה) הסתירו זה ה׳שם׳ גם כן, ולא היו מלמדים אותו אלא ל׳צנועים שבכהונה׳, לברך בו בני אדם ב׳מקדש׳; שכבר פסקו מלזכור ׳השם המפורש׳ ב׳מקדש׳ גם כן להפסד האנשים – אמרו: ״משמת שמעון הצדיק, בטלו אחיו הכהנים מלברך בשם״; אלא היו מברכים בזה ׳שם בן שתים עשרה אותיות׳ – אמרו: ״בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם; משרבו הפריצים, היו מוסרין אותו לצנועין שבכהונה והצנועים שבכהונה היו מבליעין אותו בנעימות אחיהם הכהנים; אמר ר׳ טרפון: פעם אחת עליתי אחר אבי אמא לדוכן; והטיתי אזני אצל כהן, ושמעתי שהבליעו בנעימות אחיו הכהנים׳.

והיה אצלם גם כן ׳שם בן שתים וארבעים אותיות׳. וידוע אצל כל בעל ציור, שאי אפשר בשום פנים שיהיו שתים וארבעים אותיות מלה אחת; ואמנם, היו אלו מלים רבות, כלל אותיותיהם – שתים וארבעים. ואין ספק, שהמילות ההם מורות על ענינים בהכרח, הענינים ההם יקרבו לאמיתת ציור עצמו ית׳ בפנים אשר אמרנו. ואמנם, נקראו אלו המילות הרבות האותיות ׳שם׳, להיותם מורים על ענין אחד לבד, כשאר השמות המיוחדים. ואמנם, רבו המילות להבנת הענין, כי הענין האחד אפשר שיובן במילות רבות. והבן זה.

ודע, שזה הדבר אשר ילומד, היה לימוד הענינים שמורים עליהם השמות ההם, לא הדיבור לבד באותיות הערומות מכל ציור. ולא נקרא כלל ׳שם בן שתים עשרה אותיות׳ זה ולא ׳שם בן ארבעים ושתים אותיות׳ – ׳שם המפורש׳; אבל ׳שם המפורש׳ הוא ׳השם המיוחד לו׳ כמו שבארנו. אמנם אלו השנים האחרים היו מלמדים קצת חכמה אלהית בהכרח. והראיה על היותו מלמד חכמה – אמרה עליו ״שם בן ארבעים ושתים אותיות קדוש ומקודש, ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע, ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מידותיו, ודיבורו בנחת עם הבריות; וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות, ותלמודו מתקיים בידו, ונוחל שני עולמים – העולם הזה והעולם הבא״ – זה כתוב ב׳תלמוד׳. ומה מאוד רחוק מה שיובן מזה המאמר מכוונת אומרו! וזה – כי הרוב יחשבו, שהם אותיות, ידובר בהם – לא דבר אחר – ולא יפורש להם ענין, ויגיעו בהם אל אלה הענינים העצומים, וצריך להם להכנות המדות האלו וההזמנה הרבה אשר זכר. ומבואר הוא שזה כולו אינו רק הודעת ענינים אלהיים מכלל הענינים שהם ׳סתרי תורה׳ כמו שבארנו; וכבר התבאר בספרים המחוברים – בחכמה האלהית, שזאת החכמה אי אפשר לשכחה – רצוני לומר: השגת השכל הפועל – והוא ענין אמרו: ׳ותלמודו מתקיים בידו׳.

וכאשר מצאו האנשים הרעים הפתאים אלו הדברים, התרחב להם הכזב והמאמר, שיקבצו איזה אותיות שירצה ויאמרו שזה הוא ׳שם׳ יעשה ויפעל, כשיכתב או כשיאמר על תואר כך. ואחר כך נכתבו הכזבים ההם אשר בדאם הרע הפתי הראשון; ונעתקו הספרים ההם לידי הטובים, רכי הלב הסכלים אשר אין אצלם מאזנים ידעו בהם האמת מן השקר והסתירום ונמצאו בעזבונותם ונחשב בהם שהם אמת. וסוף דבר – ״פתי יאמין לכל דבר״.

וכבר יצאנו מעניננו הנכבד ועיוננו הדק אל העיון בביטול שגעון יראה בטולו לכל מתחיל בעיון; אלא שהביא לזה הכרח זכרנו ה׳שמות׳ ועניניהם ומה שהתפרסם אצל ההמון מענינם. ואשוב אל עניני.

כבר העירונו, שכל שם שיש לו ית׳ הוא נגזר, אלא ׳שם המפורש׳. וצריך שנדבר בזה השם, והוא ׳אהיה אשר אהיה׳, בפרק נפרד למה שבזה מן הענין הדק אשר אנחנו בו – רצוני לומר: הרחקת התארים.

Working English

We mentioned the Priestly Blessing, and in it is the name of the Lord as it is written — which is the Explicit Name — and it was not known to everyone how it is pronounced, and with what vowels each letter of its letters is voweled, or whether any of its letters has a dagesh. So the scholars would transmit this — I mean the manner of its pronunciation — and teach it to no one except a fitting disciple, once per week. And I believe that what they said — 'the four-letter Name: the sages transmit it to their sons and their students once per week' — is not only about how it is pronounced, but also includes the teaching of the meaning for the sake of which this name was coined; so that there would also be a divine secret in this.

Now they also had a name containing twelve letters, and it was in sanctity below the four-letter Name. My closest view is that it was not a single name but two or three words whose letters totaled twelve; and it was used as a substitute whenever the four-letter Name occurred in reading, just as we today use Alef Dalet. And this name too — the twelve-letter name — it is without doubt that it indicated a meaning more specific than the indication of Alef Dalet; and it was not forbidden nor kept secret from any of the scholars — rather whoever sought to learn it was informed of it. Not so the four-letter Name, for no one who knew it ever taught it except to his son or his disciple, once per week. When dissolute persons began to learn this twelve-letter Name and thereby corrupt beliefs — as happens to every imperfect person when he learns that the matter is not as he had first imagined — they sealed up this name as well and taught it only to the modest among the priesthood, that they might bless the people in the Temple with it; for they had also ceased to mention the Explicit Name in the Temple because of the corruption of the people. They said: 'From the time Shimon the Righteous died, his fellow priests ceased to bless with the Name' — for they had been blessing with this twelve-letter Name. They said: 'Originally the twelve-letter Name was transmitted to everyone; when the dissolute multiplied, it was transmitted only to the modest among the priesthood; and the modest among the priesthood would swallow it within the melody of their fellow priests.' Rabbi Ṭarfon said: 'Once I went up after my mother's father to the platform, and I bent my ear toward a priest and heard that he swallowed it within the melody of his fellow priests.'

They also had a Name of forty-two letters — and it is self-evident to anyone capable of reflection that forty-two letters cannot form a single word under any circumstances. Rather these were multiple words whose letters totaled forty-two; and there is no doubt that those words indicated certain meanings, and those meanings bring one close to the precise conception of His essence, exalted be He, in the manner we have described. These multiple-lettered words were only called a 'Name' because they indicate a single meaning — just like other coined names — and the words multiplied only to convey the meaning, for a single meaning may sometimes be conveyed through many words. Understand this.

Know that what was transmitted was the teaching of the meanings indicated by these names — not the mere phonetic pronunciation of the letters stripped of all conception. And neither the twelve-letter Name nor the forty-two-letter Name was ever given the designation 'the Explicit Name'; for the Explicit Name is the one unique to Him, as we explained. These two, by contrast, conveyed some divine knowledge necessarily — and proof that they conveyed knowledge is their statement regarding it: 'The forty-two-letter Name is holy and sanctified, and is transmitted only to one who is modest, stands in the midpoint of his years, is not irascible and not given to drinking, does not insist on his ways, and his speech with people is gentle; and whoever knows it and is careful with it and guards it in purity is beloved above and desired below, and awe of him rests upon the creatures, and his learning stays in his hand, and he inherits two worlds, this world and the world to come.' This is the Talmudic text. How far from what this saying is actually about is what most people understand from it — namely, that it is letters one pronounces and nothing more, with no meaning considered for them, and by which one attains these great matters, requiring this natural preparation and great readiness that he mentioned. What is evident is that all of this is the teaching of divine meanings, among the meanings that are the hidden matters of the Torah, as we have clarified. And it has been shown in the books composed in the divine science that this knowledge cannot be forgotten — meaning the apprehension of the active intellect; and that is the meaning of his statement 'and his learning stays in his hand.'

When the wicked and ignorant people found these texts, falsehood and fabrication became easy for them — claiming that by combining whatever letters they wished, 'this is a Name that acts and does' when written or when said in such-and-such a manner. Then those falsehoods that the first wicked and ignorant person invented were written down, and those writings passed into the hands of good and pious but naive people who had no scales by which to distinguish truth from falsehood; so they sealed them up, and they were found in their estates, and people thought them correct. In general, a simpleton believes every word.

We have digressed from our noble purpose and attended to the precise refutation of a nonsense whose invalidity is obvious to every beginner in speculation; but we were compelled to it by the necessity of mentioning the names and their meanings and what has become widespread among the multitude concerning them. Let me now return to my purpose.

We have noted that all names of Him, exalted be He, are derived — except the Explicit Name. And we ought to speak of this name, which is 'Ehyeh asher Ehyeh,' in a separate chapter — because of the subtle meaning it contains that we are occupied with, namely the negation of attributes.