I:63 · Ehyeh Asher Ehyeh · parallel

The original beside the translation.

Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)

← Read with translation & glosses Commentators on AlHaTorah ↗

Judeo-Arabic original

נקדם תוטיה ונקול אן הד'א אלד'י קאלה ע״אס ואמרו לי מה שמו מה אמר אליהם כיף צאר ד'לך אלאמר לאזמא לה הד'א אלסואל חתי יטלב במא ד'א יג'אוב עליה אמא קולה והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך י״י פהו בין ג'דא אן הכד'א יג'ב אן יקאל לכל מן אדעי אלנבוה חתי יאתי בדליל ואיצ'א אן כאן אלאמר כמא יבדו אנה מג'רד אסם ינטק בה פלא יכ'לו אלאמר אן יכונוא ישראל קד עלמוא ד'לך אלאסם או לם יסמעוה יומא קט פאן כאן מעלומא ענדהם פלא חג'ה לה פי אלאכ'באר בה לאן עלמה בה כעלמהם ואן כאן גיר מסמוע ענדהם פמא אלדליל אן הד'א אסם אללה אן כאן מערפהֵ אסמה דלילא. ת'ם אנה בעד אעלאמה לה תעאלי הד'א אלאסם קאל לה לך ואספת את זקני ישראל ושמעו לקולך ובעד הד'א ג'אוב הו ע״אס וקאל והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי וקד תקדם קולה תעאלי לה ושמעו לקולך פקאל לה תעאלי בעד ד'לך מה זה בידך ויאמר מטה.

ואלד'י תעלמה פיבין לך כל הד'א אלמשכל הו מא אקול לך. קד עלמת שהרהֵ מד'אהב אלצאבה פי תלך אלאזמאן וכון אלנאס כלהם אלא אחאד עובדי עבודה זרה אעני אעתקאד אלרוחאניאת ואלאסתנזאלאת ועמל אלטלסמאת וכאן דעוי כל מדע פי אלאזמאן כלהא אמא אן ידעי אנה חצל לה נט'ר ואסתדאל דלה באן ת'ם אלאה ללעאלם בג'מלתה מת'ל אברהם או ידעי אנה נזלת עליה רוחאניהֵ כוכב או מלך ונחו ד'לך פאמא שכ'ץ ידעי אלנבוה באן אללה כלמה וארסלה פלם יסמע הד'א קט קבל משה רבנו. ולא יגלטך מא ג'א פי אלאבות מן ד'כר כלאם אללה להם ותג'ליה עליהם לאנך לא תג'ד ד'לך אלנחו מן אלנבוה לידעוא אלנאס או לירשדוא גירהם חתי קאל אברהם או יצחק או יעקב או מן תקדמהם ללנאס קאל לי אללה אפעלוא או לא תפעלוא או ארסלני לכם הד'א לם יכן קט בל כאן אלכ'טאב להם פי מא יכ'צהם לא גיר אעני פי כמאלהם וארשאדהם למא יפעלון ותבשירהם במא יוול אליה אמר נסלהם לא גיר והם כאנוא ידעון אלנאס באלנט'ר ואלתעלים כמא באן ענדנא פי קולה ואת הנפש אשר עשו בחרן.

פלמא תג'לי עז וג'ל עלי משה רבנו ואמרה באן ידעו אלנאס ויוצל הד'ה אלרסאלה להם פקאל פאול מא יסאלונני אן אחקק להם אן ת'ם אלאה ללעאלם מוג'וד ובעד ד'לך אדעי אנה ארסלני אד' כאן אלנאס כלהם חיניד' אלא אחאד לא ישערון בוג'וד אלאלאה וגאיהֵ נט'רהם לא יתעדי אלפלך וקואה ואפעאלה לאנהם לם יפארקוא אלמחסוס ולא כמלוא כמאלא עקליא פאעלמה אללה חיניד' בעלם יוצלה אליהם יחקק ענדהם וג'וד אלאלאה והו אהיה אשר אהיה והד'א אסם משתק מן היה והו אלוג'וד לאן היה ידל עלי מעני כאן ולא פרק בין קולך כאן או וג'ד פי אללסאן אלעבראני. ואלסר כלה פי תכרירה אללפט' בעינה אלדאל עלי אלוג'וד פי מערץ' אלצפה לאן אשר תקתצ'י ד'כר אלצפה אלמתצלה בהא לאנהא אסם נאקץ יחתאג' אלי צלה במעני אלד'י ואלתי פי אלערבי פג'על אלאסם אלאול והו אלמוצוף אהיה ואלאסם אלת'אני אלד'י וצפה בה אהיה והו הו בעינה פכאנה צרח באן אלמוצוף הו אלצפה בעינהא פכאן ד'לך תביין מעני אנה מוג'וד לא בוג'וד פג'א תלכ'יץ ד'לך אלמעני ושרחה הכד'א אלמוג'וד אלד'י הו אלמוג'וד אי אלואג'ב אלוג'וד והד'א הו אלד'י יודי עליה אלברהאן צ'רורה אן הנא שי ואג'ב אלוג'וד לם יעדם ולא יעדם כמא סאבין ברהאן ד'לך.

פלמא אעלמה תעאלי באלדלאיל אלתי ית'בת בהא וג'ודה ענד עלמאיהם לאן בעד הד'א ג'א לך ואספת את זקני ישראל וועדה באנהם סיפהמון מא אלקיתה אליך ויקבלונה והו קולה ושמעו לקולך פראג'ע ע״אס וקאל פהם יקבלון אן ת'ם אלאה מוג'וד בהד'ה אלבראהין אלעקליה מא יכון דלילי אן הד'א אלאלאה אלמוג'וד ארסלני פאעטית לה אלמעג'זה. פקד תבין אן מעני קולה מה שמו אנמא מענאה מן הו הד'א אלד'י תזעם אנה ארסלך ואנמא קאל מה שמו תעט'ימא ואג'לאלא פי אלכ'טאב כאנה יקול אן ד'אתך וחקיקתך לא יג'הלהא אחד פאן סילת ען אסמך אי שי הו אלמעני אלד'י ידל עליה באלאסם ואנמא אסתשנע אן יכ'אטב ויקול באן ת'ם מן יג'הל הד'א אלמוג'וד וג'על ג'הלהם לאסמה לא ללמסמי.

וכד'לך אסם יה הו מן מעני אזליהֵ אלוג'וד. ושדי פיה אשתקאק מן די אלד'י הו כפאיה והמלאכה היתה דים ואלשין במעני אשר מת'ל שכבר פיכון מענאה אשר די אלגרץ' פי ד'לך אנה לא יחתאג' פי וג'וד מא אוג'ד ולא פי אסתמדאדה לסואה בל וג'ודה תעאלי כאף פי ד'לך. וכד'לך אסם חסין משתק מן אלקוה וחסן הוא כאלונים. וכד'לך צור הו אסם משתרך כמא בינא

פקד באן לך אן אלאסמא כלהא משתקה או תקאל באשתראך מת'ל צור ואמת'אלה וליס ת'ם שם לה תעאלי גיר משתק גיר שם בן ארבע אותיות והו השם המפורש לכונה לא ידל עלי צפה בל עלי מג'רד וג'וד לא גיר ופי צ'מן אלוג'וד אלמטלק אן יכון דאימא אעני ואג'ב אלוג'וד.

פאפהם מא אנתהי אליה אלקול:

Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)

נקדים הצעה ונאמר – שזה אשר אמרו משה עליו השלום: ״ואמרו לי מה שמו? – מה אומר אליהם?״ – איך היתה לענין ההוא ראויה זאת השאלה, עד שיבקש, במה זה ישיב עליה? אמנם אמרו: ״והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו: לא נראה אליך יי״ – הוא מבואר מאוד שכן ראוי שיאמר לכל מי שיתפאר בנבואה עד שיביא מופת. ועוד, אם היה הענין כמו שיראה שהוא – שם ידובר בו לבד, לא ימלט הדבר מהיות ׳ישראל׳ כבר ידעו השם ההוא או לא שמעוהו כלל; ואם היה נודע אצלם – אין טענה לו בהגידו אותו, כי ידיעתו בו כידיעתם; ואם היה בלתי נשמע אצלם – מה הראיה שזה שם האל, אם היתה ידיעת שמו ראיה? ועוד, שהוא אחר שלמדו ית׳ זה השם אמר לו: ״לך ואספת את זקני ישראל... ושמעו לקולך״ ואחר זה ענה הוא ע״ה ואמר: ״והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי״ – וכבר קדם אמרו ית׳ לו ׳ושמעו לקולך׳ – ואמר לו ית׳ אחר כך ״מזה בידך?״ – ״ויאמר: מטה״.

ואשר תדעהו ויבאר לך כל זה הספק הוא מה שאומר לך. כבר ידעת פרסום דעות הצאבה בזמנים ההם, והיות בני אדם כולם אלא יחידים ׳עובדי עבודה זרה׳ – רצוני לומר: האמנת הרוחניות והורדת הרוחות ועשית הטלסמאות. והיה דבר כל מתפאר בזמנים ההם כולם, אם שיתפאר שעלה בידו עיון ומופת הורהו שיש אלוה לעולם בכללו כאברהם, או יתפאר שירדה עליו רוחניות כוכב או מלאך וכיוצא בזה; אבל איש שיתפאר בנבואה, לאמר, שהאלוה דיבר אליו ושלחו, לא נשמע זה כלל קודם משה רבינו. ואל יטעך מה שבא ב׳אבות׳ מזכרון דבר האלוה להם והראותו אליהם; שאתה לא תמצא הענין ההוא מן הנבואה לקרוא לבני אדם או להישיר זולתם, עד שיאמר אברהם או יצחק או יעקב או מי שקדמם לבני אדם: ״אמר לי האלוה עשו כך״ או ״לא תעשו״ או ״שלחני אליכם״ – זה לא היה כלל; אבל היה הדיבור להם במה שהיה מיוחד להם, לא דבר אחר – רצוני לומר: בשלמותם והישירה למה שיעשו, ובשרם במה שיגיע אליו ענין זרעם, לא זולת זה; והם היו מישרים בני אדם על דרך עיון ולימוד, כמו שהתבאר אצלנו באמרו: ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״,

וכאשר נראה ית׳ אל משה רבינו ע״ה וצוהו שיקרא לבני אדם ויגיע אליהם זאת השליחות, אמר: תחילת מה שישאלוני – שאאמת להם שיש אלוה לעולם נמצא, ואחר כך אומר, שהוא שלחני. מפני שכל בני אדם אז אלא יחידים, לא היו מרגישים במציאות האלוה, ותכלית עיונם לא היה עובר הגלגל וכוחותיו ופעולותיו – שהם לא היו נבדלים מן המורגש, ולא הושלמו שלמות שכלי. ולמדהו האלוה אז מדע שיגיעהו אליהם, יאמת אצלם מציאות האלוה והוא – ׳אהיה אשר אהיה׳ וזה שם נגזר מן ׳היה׳ והוא – המציאות, כי ׳היה׳ מורה על ענין ההויה, ואין הפרש בין אמרך ׳היה׳ או ׳נמצא׳ בלשון העברי. והסוד כולו הוא בשנותו המילה בעצמה המורה על המציאות בענין התואר; כי ׳אשר׳ גוזר זכרון התואר הנדבק בו, שהוא שם חסר, צריך אל חיבור, כענין ׳אלדי׳ ו׳אלתי׳ בערבי; והושם השם הראשון – והוא המתואר – ׳אהיה׳, והשם השני אשר תארו בו – ׳אהיה׳ והוא הוא בעצמו; וכאילו הראה שהמתואר הוא התואר בעצמו. והיה זה באור ענין, שהוא נמצא לא במציאות; ובא באור הענין ההוא ופרושו כן הנמצא אשר הוא הנמצא – כלומר: המחויב המציאות. וזה אשר יביא אליו המופת בהכרח שיש דבר מחויב המציאות לא נעדר ולא יעדר כמו שאבאר מופתו.

וכאשר הודיעהו ית׳ הראיות אשר יתקים בהם מציאותו אצל חכמיהם (כי אחר זה בא: ׳לך ואספת את זקני ישראל׳ ויעד לו שהם יבינו מה שהודעתיו לך ויקבלוהו – והוא אמרו: ״ושמעו לקולך׳–) השיבו ע״ה ואמר: הנה הם יקבלו שיש אלוה נמצא באלו המופתים השכליים, מה תהיה ראיתי שזה האלוה הנמצא שלחני? ואז ניתן לו האות. הנה כבר התבאר שענין אמרו: ׳מה שמו?׳ – אמנם ענינו: מי הוא אשר תחשוב ששלחך? ואמנם אמר: ׳מה שמו׳? – לגדלו ולהדרו בסיפור כאילו אמר שעצמך ואמיתתך – לא יסכול אותה אדם, ואם אשאל על שמך: איזה דבר הוא הענין אשר יורו עליו בשם? ואמנם, הרחיק שיאמר לאלוה ית׳ שיש מי שיסכול זה הנמצא, ושם סכלותם לשמו, לא לנקרא בשם ההוא.

וכן שם ׳יה׳ הוא מענין נצחיות המציאה. ו׳שדי׳ – בו גזרה מן ׳די׳: ״והמלאכה היתה דים״; וה׳שין׳ – בענין ׳אשר׳, כמו ״שכבר״; ויהיה ענינו: ׳אשר די׳ – הכונה בזה: שהוא לא יצטרך במציאות מה שהמציא ולא בהתמידו, לזולתו, אבל מציאותו מספקת בו. וכן שם ׳חסין׳ נגזר מן הכח: ״וחסון הוא כאלונים״. וכן ׳צור׳ הוא שם משותף כמו שבארנו.

הנה כבר התבאר לך, שהשמות כולם נגזרים (או יאמרו בשיתוף כ׳צור ודומהו), ואין ׳שם׳ לו ית׳ בלתי נגזר זולתי ׳שם בן ארבע אותיות׳ והוא ׳השם המפורש׳ להיותו בלתי מורה על תואר, אבל על מציאות לבד, לא דבר אחר. ובכלל המציאות המוחלט – שיהיה תמיד – רצוני לומר: מחויב המציאות.

והבן מה שהגיע אליו המאמר.

Working English

Let me preface a preliminary remark and say: this that he, peace be upon him, said — 'and they say to me, What is His name? what shall I say to them?' (Ex 3:13) — how did this matter necessarily require this question, such that he sought with what to answer it? As for his saying 'and they will not believe me, nor hearken to my voice; for they will say, The Lord hath not appeared unto thee' (Ex 4:1) — that is very clear, because the same must be said to everyone who claims prophecy, until he brings proof. Also, if the matter is as it appears to be — merely a name one pronounces — either the Israelites already knew that name or had never heard it. If it was known to them, there is no need for him to inform them of it, for his knowing it is like their knowing it; and if it had never been heard by them, what is the proof that this is God's name, if knowing His name is the evidence? Furthermore: after informing him of this name, He, exalted be He, said to him, 'Go, and gather the elders of Israel, and they will hearken to your voice' (Ex 3:16); and after this Moses himself, peace be upon him, responded and said, 'and they will not believe me nor hearken to my voice' (Ex 4:1) — even though God's word to him had already preceded it: 'and they will hearken to your voice.' And God, exalted be He, said to him after that: 'What is this in your hand? And he said, A staff' (Ex 4:2).

What you know will clarify all of this difficulty for you — and it is what I shall now say. You know the prevalence of the doctrines of the Sabians in those times, and that all the people except a very few were worshippers of idolatry — meaning the belief in spiritual forces, drawing down influences, and making talismans. And the claim of every person of knowledge in all eras was either: that he had attained speculation and inference that led him to the conclusion that there is a God over the entire world — like Abraham; or: that a spiritual force from a star or an angel and the like had descended upon him. But a person claiming prophecy on the grounds that God spoke with him and sent him — this had never been heard before Moses our teacher. And do not be misled by what is said of the patriarchs — that God spoke with them and was revealed to them — for you will not find that mode of prophecy being used for calling people or guiding others such that Abraham or Isaac or Jacob or those before them said to people: 'God said to me, do this or do not do this' or 'He sent me to you.' That never occurred; rather the address to them was concerning what pertained to them alone — I mean their own perfection and guidance in what to do, and tidings of what the end of their offspring's affair would be, nothing more. And they called people through speculation and teaching, as is evident from what is said: 'and the souls they had made in Ḥaran' (Gen 12:5).

When He, mighty and exalted, was revealed to Moses our teacher and commanded him to call people and transmit this mission to them, he said: 'The first thing they will ask me is to verify for them that there is a God over the world in existence, and after that I will claim that He sent me' — for at that time all the people, save a very few, had no awareness of the existence of God, and the utmost of their speculation did not go beyond the sphere and its forces and actions; for they had not departed from the sensory realm nor attained any rational perfection. So God informed him at that time of a knowledge by which to reach them and verify for them the existence of God — and that is 'Ehyeh asher Ehyeh' (Ex 3:14). This is a name derived from hayah, which is existence; for hayah indicates the meaning of 'was,' and there is no difference between 'was' and 'existed' in the Hebrew language. And the entire secret lies in His repeating the very word that indicates existence in the position of an attribute; for asher requires the mention of the connected attribute, since it is an incomplete noun requiring a relative clause — meaning the equivalent of alladhī and allatī in Arabic. So the first noun — which is the subject — is Ehyeh; and the second noun, with which it is described, is Ehyeh — the same exact word. It is as if He declared explicitly that the subject is the attribute itself; and that was a clarification of the meaning that He is existent not through existence. So the summary of that meaning and its explanation is thus: The Existent that is the Existent — that is, the Necessarily Existent. And that is what proof necessarily leads to: that there is here a necessarily existent thing that has not ceased and will never cease to be, as we shall demonstrate.

When He, exalted be He, informed him of the proofs by which His existence would be established in the minds of their scholars — for after this it came: 'Go, gather the elders of Israel,' promising him that they would understand what he conveyed to them and accept it, this being His saying 'and they will hearken to your voice' — Moses, peace be upon him, rejoined and said: 'They will accept that there is a God in existence, by these rational proofs; but what will be my evidence that this existent God sent me?' And He gave him the sign. It is thus clear that the meaning of his saying 'What is His name?' is only: Who is this one that you claim sent you? He said 'What is His name?' out of respect and reverence in address — as if saying: Your essence and Your truth no one is ignorant of; if You are asked about Your name — meaning: what is the meaning indicated by the name? — it is only strange to address and say that there are those who are ignorant of this Existent; so he attributed their ignorance to the name and not to the Named.

Likewise the name Yah is from the meaning of the eternity of existence. And Shaddai is derived from dai, which means sufficiency: 'and the work was sufficient' (Ex 36:7) — and the shin means 'that which,' like shekvar (already), so that the meaning is 'He that suffices'; the intent being that He has no need, in the existence of what He brought into existence nor in its continuation, of anything beyond Himself — rather His existence, exalted be He, suffices for that. And likewise the name El Ḥasīn is derived from strength: 'and it was strong as oaks' (Amos 2:9). And likewise ẓur (Rock) is a common noun, as we explained.

It has thus become clear to you that all the names are derived or said by common denomination — like ẓur and its equivalents. There is no non-derived name of Him, exalted be He, except the four-letter Name, which is the Explicit Name — because it does not indicate an attribute, but only pure existence alone; and within absolute existence there is implied that it is always, meaning: necessarily existent.

Understand what the discourse has reached.