I:65 · Divine Speech · parallel
The original beside the translation.
Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)
← Read with translation & glossesCommentators on AlHaTorah ↗
Judeo-Arabic original
מא אראך בעד וצולך להד'ה אלדרג'ה ותחקיקך אנה תעאלי מוג'וד לא בוג'וד וואחד לא בוחדה ואנה ליס ג'סמא ולא קוה פי ג'סם וקד עלמת מן ת'לת' פצול עלם אלכ'לאף פי אלצפאת ורסמנא לך טריק נפיהא ועלמת כ'לאצהֵ אלאמר מן ג'מלהֵ מא ד'כרנאה פי האד'ין אלפצלין פלא ינקצך אלאן שי אלא אן תנפי כל וצף זאיד עלי ד'אתה תעאלי וד'לך אנה כלמא אחכמת אן תנפי מא יוהם אלתג'סים ויקרב להד'א אלמוהם קרבא מא פקד כמלת מערפתך.
ואנמא מקצוד הד'א אלפצל אן אלדבור ואלאמירה לפט' משתרך יקע עלי אלנטק באללסאן מת'ל קולה ויאמר פרעה ואמר פרעה ואמרה לה. ועלי אלאראדה ואלמשיה מת'ל קולה ויאמר אלהים יהי אור. אנה כ'לק אלנור בארדאתה ומשיתה לא אנה נטק לא אנה כ'רג' מן פיה שי. וכד'לך כל ויאמר ג'א פי מעני אלכ'לקיאת. ועלי כלאם ג'רי לנבי מן אנביאיה ג'רי לאנסאן מן פיה לאנסאן כי דבר י״י אל אברהם ואל משה ועלי הד'ה אלמחמל תאולנא אשתראך הד'א אלאסם.
פכל אמירה ודבור ג'את מנסובה ללה פהי מן אלמעניין אלאכ'ירין אעני אנהא אמא כנאיה ען אלאראדה ואלמשיה ואמא אלפיץ' אלנבוי. ולם תתכלם אלתורה קט באן אנה נטק בלסאן. אמא קולה אנה תכלם כלאמא הו מסמוע ואן ד'לך בצות ת'אבת כמא יסמע אלשכ'ץ צות אלשכ'ץ פד'לך פי מראה הנבואה כמא סאבין ענד קולנא פי אלנבוה ענד קוהֵ אלמתכ'ילה ואמא קולה ג'מיע ישראל סמע אלכלאם אלאלאהי אלמת'בת פי אלוצאיא אלעשר פד'לך צות מכ'לוק.
פאמא אלכנאיה ען אלאראדה ואלמשיה באמירה ודבור פכמא בינא מן מעאני אשתראך הד'א אללפט' ואמא מעני כל ג'מלה פיהא ויאמר ויאמר ג'א פי ששת ימי בראשית פחסב כל אמירה ואמירה פי תלך אלאיאת ותבין ד'לך.
Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)
איני רואה אותך, אחר הגיעך לזאת המדרגה ואמתך שהוא ית׳ נמצא לו במציאות ואחד לא באחדות, צריך שיבואר לך הרחקת תואר הדיבור ממנו; וכל שכן בהסכים כל אומתנו ש׳התורה׳ ברואה – הכונה בזה: שדברו המיוחס לו – נברא. ואמנם, יוחס אליו להיות המאמר ההוא, אשר שמעו משה רבינו ע״ה האלוה, בראו וחידשו, כמו שברא כל מה שבראו וחידשו. והנה יבואו לך בנבואה דברים רבים; ואמנם הכונה הנה – שתארו בדבור כתארו בפעולות כולם הדומות לפעולותינו; וְהֻיְשְׁרוּ השכלים כולם שיש מדע אלהי ישיגוהו הנביאים, באמרם שהאלוה דבר עמהם ואמר להם – עד שנדע שאלו הענינים אשר יגיעו לנו מאת האלוה הם לא ממחשבתם וזממם לבד, כמו שיתבאר. וכבר קדם לנו זכרון זה הענין.
ואמנם, כונת זה הפרק – כי ה׳דיבור׳ וה׳אמירה׳ מלה משותפת: נופלת על הדיבור בלשון, כאמרו: ״משה ידבר״, ״ויאמר פרעה״; ונופלת על הענין המצויר בשכל מבלתי שידובר בו – אמר ״אמרתי אני בליבי״, ״ודיברתי בלבי״, ״ולבך ידבר״, ״לך אמר לבי״, ״ויאמר עשו בלבו״ וזה הרבה; ותפול על הרצון ״ויאמר להכות את דוד״ – כאילו אמר: ׳ורצה להרגו׳ – כלומר: חשב בו להרגו; ״הלהרגני אתה אומר?״ – פירושו וענינו: התרצה להרגני?; ״ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים״, – וזה גם כן הרבה.
וכל ׳אמירה׳ ו׳דיבור׳ שבאו מיוחסים לאלוה הם משני הענינים האחרונים – רצוני לומר: שהם אם כנוי על הרצון והחפץ או כינוי על הענין המובן מאת האלוה – והוא אחד אם נודע בקול נברא או נודע בדרך מדרכי הנבואה אשר אבארם – לא שהוא ית׳ דיבר באותיות וקול ולא שהוא ית׳ בעל נפש, שיוחקו הענינים בנפשו ויהיו בעצמו ענין נוסף על עצמו, אבל התלות הענינים ההם בו ויחוסם אליו כיחס הפעולות כולם.
ואמנם, הכינוי על הרצון והחפץ ב׳אמירה׳ ו׳דיבור׳ הוא, כמו שבארתיו מעניני שתוף זאת המילה; ועוד, על צד הדמיון לנו, כמו שהעירונו במה שקדם. כי לא יבין האדם בתחלת מחשבה, איך יעשה הדבר, אשר ירצה הרוצה לעשותו, ברצון לבד; אבל אי אפשר, בתחלת הדעת, מבלתי שיעשה הרוצה הדבר אשר ירצה להמציאו או יצוה לזולתו לעשותו. ולזה הושאל לאלוה הצווי, בהיות מה שרצה היותו, ונאמר שהוא צוה שיהיה כך; והיה כל זה על צד הדמיון בפעולותינו (מחובר אל היות זאת המילה גם כן מורה על ענין רצה, כמו שבארנו). וכל מה שבא ב׳מעשה בראשית׳: ׳ויאמר ויאמר׳ – ענינו: רצה או חפץ. וכבר זכר זה זולתנו והתפרסם מאד. והמופת עליו – רצוני לומר: שאלו ה׳מאמרות׳ אמנם הם רצונים לא מאמרים – כי מאמרי הצווי אמנם יהיו לנמצא יקבל הצווי ההוא. כן אמרו: ״בדבר יי שמים נעשו״ – כמו ״וברוח פיו כל צבאם״: כמו ש׳פיו׳ ו׳רוח פיו׳ – השאלה כן ׳דברו׳ ו׳מאמרו׳ – השאלה והענין – שהם נמצאו בכונתו וברצונו. וזה ממה שלא יסכלהו אדם מחכמינו הידועים. ואיני צריך שאבאר שה׳אמירה׳ וה׳דיבור׳ בלשון העברי בענין אחד גם כן: ״כי היא שמעה את כל אמרי יי אשר דבר״.
Working English
Nothing remains for you, after attaining this rank and verifying that He, exalted be He, exists — not with an existence that is one, not with a oneness — and that He is neither a body nor a force in a body; and you have learned from three chapters the science of the dispute concerning the attributes and we have sketched for you the method of negating them; and you have learned the sum of the matter from the totality of what we mentioned in those two chapters — nothing remains for you now but to negate every attribute additional to His essence, exalted be He. For whenever you have mastered the negation of what gives rise to the imagination of corporeality and of whatever approaches this imagination to any degree, your knowledge will be complete.
The aim of this chapter is that al-dibūr wa-l-amīra — speech and utterance — is an equivocal term that applies to articulation by the tongue, as in 'And Pharaoh said' and 'And Pharaoh spoke' and 'And she said to her'; and to will and volition, as in 'And God said: Let there be light' (Gen 1:3) — meaning He created the light by His will and volition, not that He vocalized, not that anything issued from His mouth. And likewise every 'And He said' that occurs in the context of the acts of creation. And it applies to speech that passed from Him to one of His prophets, in the manner that speech passes from one man's mouth to another man — as in 'for the Lord spoke to Abraham' and 'to Moses.' Upon this understanding we interpret the equivocality of this term.
Every utterance and speech attributed to God belongs to one of the latter two senses — I mean it is either a metaphor for will and volition, or it is prophetic overflow. The Torah never once speaks of Him vocalizing with a tongue. As for the statement that He spoke speech that was audible, and that this was by means of a stable voice just as a person hears the voice of a person — that is in a prophetic vision, as we shall explain when we speak of prophecy and of the capacity of the imaginative faculty. As for the statement that all Israel heard the divine speech established in the Ten Commandments — that was a created voice.
As for the metaphor for will and volition expressed through speech and utterance — as we have explained from the senses of the equivocality of this term — so too the meaning of every clause in which 'and He said' and 'and He said' occurs in the Six Days of Creation: consider each individual utterance in those verses and this will become clear to you.