I:67 · Sabbath & Creation · parallel

The original beside the translation.

Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)

← Read with translation & glosses Commentators on AlHaTorah ↗

Judeo-Arabic original

למא אסתעירת אלאמירה ללמשיה פי כל מא אבתדע פי ששת ימי בראשית וקיל ויאמר ויאמר אסתעיר אלסכות ען אלאמירה ללאנקצ'א ואלתמאם ולד'לך קיל וישבות ביום השביעי מן כל מלאכתו. ואסתעיר אלשביתה קד אסתעיר כמא ד'כרנא פי בעץ' אלפצול ולד'לך ד'כר פיה וינח ביום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת אלהים.

וכד'לך אלכף ען אלכלאם ג'א פיה לשון ניחה והו קולה וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינח. ידל עלי אן אלניחה אלמד'כורה בחסב אסתעמאל ד'לך אלאסם פי אלאסכאת כנאיה ען אנקצ'א אלשי ואנתהא אלגרץ' מנה. ולד'לך קיל פי אלסבת ינוח. כנאיה ען כמאל אלפעל ואנתהאיה.

ובחסב הד'א אלמעני איצ'א קיל וינח ביום השביעי....

אמא אלחכמים וגירהם מן אלמפסרין פג'עלוה מן מעני אלראחה וג'עלוה פעלא מתעדיא קאלוא וינפש עניין אל מנוחה אל נפש ד'א גוף ד'ה ומסביר לה ח. ואנא ג'ד אסתבעד הד'א אלתאויל אד' ט'אהרה מן אלאנפעאל ג'דא ולם יפסרה אנקלוס פסרה בחסב מא ד'הב אליה פי אלאצבע.

וימכן אן יכון מן אלמעתלהֵ אלפא או אלמעתלהֵ אללאם ויכון מענאה אקר או אמר אלוג'וד ואן ד'לך אלשי אלמוג'וד כמל ואסתקר לאן אלנפס פי אלערביה מן מא ינטבק עלי מא ד'כרנאה פי אשתראך נפש ואלנפוס ג'מעה ד'לך.

ואמא קולה וינפש פאנה אנפעאל מן נפש וקד בינא אשתראך נפש ואנה במעני אלגרץ' ואלאראדה ג'אז ביינא פי פצל נפש. ויכון מענאה פי הד'א אלמוצ'ע ואנה ג'ל ד'כרה קד אסתקר גרצ'ה ואנקצ'י מראדה פי כ'לק הד'א אלעאלם. ורשמנא לך ג'מלה אלגרץ' אלמקצוד מן אלסבת ותעד'ר להנדסה פי הד'ה אלמסאלה מן ד'לך אלפצל.

Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)

כאשר הושאל לשון ׳אמירה׳ לרצון בכל מה שנברא ב׳ששת ימי בראשית׳ ונאמר: ׳ויאמר – ויאמר׳, הושאלה לו ה׳שביתה׳ ביום השבת, כאשר לא היתה שם בריאה ונאמר: ״וישבות ביום השביעי״; כי העמידה מן הדיבור גם כן תקרא ׳שביתה׳, כמו שנאמר: ״וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב״.

וכן העמידה מן הדיבור, בא בה ׳לשון ניחה׳, והוא אמרו: ״וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דו׳ וינוחו״ – ענינו אצלי: ועמדו מדבר עד שישמעו המענה כי לא קדם להם זכרון טורח בשום פנים עד שאפילו טרחו, היה אומרו ׳וינוחו׳ זר כספור מאד; ואמנם סיפר שהם סדרו כלל זה המאמר, אשר בו מרכות אמרים מה שאתה רואה, ושתקו – כלומר: לא הוסיפו על זה המאמר ענין אחר ולא פועל מחיב שיהיה מענהו מה שאמר להם; כי כונת הסיפור ההוא – לספר גנותו, בעבור שהיה בתכלית הגנות.

ולפי זה הענין גם כן נאמר: ״וינח ביום השביעי״.

אבל ה׳חכמים׳ וזולתם מן המפרשים שמוהו מענין המנוחה ושמוהו פועל מתעבר – אמרו ה׳חכמים ז״ל׳: ״וינח לעולמו ביום השביעי״ – רצונו לומר: הפסק הבריאה בו.

ואפשר שיהיה מעלולי הפ״א או עלולי הלמ״ד, ויהיה ענינו: הניח או הנחה או המשיך המציאות כפי מה שהוא ביום השביעי – יאמר, כי בכל יום מן הששה היו מתחדשים חידושים יוצאים מזה הטבע המונח הנמצא עתה במציאות בכללו, וביום השביעי נמשך הענין והונח כפי מה שהוא עתה. ולא יסתור מאמרנו היום שימושו אינו כשמוש העלולי הפ״א או הלמ״ד, כי כבר הוזרו שמושים ובאו על בלתי הקש, וכל שכן באלו הפעלים העלולים; והסרת כמו זה הענין המטעה לא יבוטל בדרכי שמוש לשון – עם דעתנו שאנחנו היום בלתי יודעים לשוננו ושדרכי כל לשון רוביים. וכבר מצאנו בזה השורש גם כן, העלול העי״ן, ענין התשומה וההנחה והוא אמרו: ״והוניחה שם״; וכן: ״ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם״; ומזה הענין גם כן אצלי: ״אשר אנוח ליום צרה״.

אבל אמרו: ״וינפש״ הוא הפעלות מן ׳נפש׳ וכבר בארנו, שתוף ׳נפש׳ ושהוא בענין הכונה והרצון ויהיה ענינו – השלם רצונו והוית כל חפצו.

Working English

Since utterance was used as a metaphor for will in everything brought into existence in the Six Days of Creation, and it was said 'and He said, and He said,' the cessation of utterance was metaphorically applied to completion and consummation. Therefore it was said, 'and He rested on the seventh day from all His work' (Gen 2:2). And the cessation — shabbat — has been used as a metaphor, as we noted in some chapters; and therefore it mentions therein 'and He rested on the seventh day and hallowed it, for on it God ceased.'

And likewise, the cessation of speech is associated with an expression of repose; as in the verse, 'and they spoke to Nabal all these words in the name of David, and they rested' (1 Sam 25:9). This indicates that the 'repose' mentioned here, according to the use of that term for silence, is a metaphor for the completion of the matter and the ending of the purpose from it. Therefore it was said concerning the Sabbath, 'he shall rest' — a metaphor for the completion of the act and its ending.

And in accordance with this meaning it was likewise said, 'and He rested on the seventh day' (Ex 20:11).

As for the Sages and other interpreters, they took it in the sense of 'rest' and made it a transitive verb: 'and He was refreshed' — this refers to rest of the soul with respect to a body that has one, and he expounded it. And I find this interpretation very remote, since its apparent sense strongly implies a state of passion; and Onkelos did not interpret it according to what he went toward in the matter of 'finger.'

It may be from a weak-first or weak-last root, and its meaning would be 'He settled' or 'He confirmed the existence,' and that that thing which exists was complete and established; for nefesh in Arabic corresponds to what we mentioned in discussing the equivocality of nefesh, and nafas is its plural in that sense.

As for the expression wa-yinnāfesh — it is a verbal form from nefesh; and we have explained the equivocality of nefesh, and that it bears the meaning of purpose and will, as we explained in the chapter on nefesh. Its meaning in this passage would then be: that He, glorified be His mention, has brought His purpose to its final state and His will regarding the creation of this world has been consummated. And we have sketched for you the overall aim intended by the Sabbath, and the geometric difficulty of this question derives from that chapter.