I:68 · Intellect Triunity · parallel

The original beside the translation.

Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)

← Read with translation & glosses Commentators on AlHaTorah ↗

Judeo-Arabic original

קד עלמת שהרהֵ הד'ה אלקולה אלתי קאלתהא אלפלאספה פי אללה תעאלי והו קולהם אנה אלעקל ואלעאקל ואלמעקול ועדד הד'ה לא יפיד כת'רה פי ד'אתה ואן הד'א לם ינקל ממן כאן קבלי. ולא שך אן כל מן לם ינט'ר פי אלכתב אלמוצ'ועה פי אלעקל ולם יחצל מן אלעלוב מן מא ביינא פי כלאמנא עלי הד'ה אלאמור יסתגרב הד'א ג'דא ויסאל כיף יכון את'נאן ואחדא ואת'לאת'ה ואחדא.

ולא שך אן כל מן לם ינט'ר פי אלכתב אלמוצ'ועה פי אלעקל ולא אדרך ד'את אלעקל ולא עלם מא אלפרק בין אלעקל באלקוה ואלעקל באלפעל ולא עלם אן אלעקל באלפעל הו אלאדראך למא עקל לא יפהם הד'ה אלקולה. ואנמא יפהמהא מן עלם הד'ה אלאשיא ואצלה ועלם אשתראך לפט' אלעקל.

אעלם אן אלאנסאן קבל אן יעקל שיא פהו עאקל באלקוה פאד'א עקל שיא מא כאנך קלת אד'א אסתחצ'ר זיד צורהֵ הד'א אלשי אלמעקול וצ'ממהא אלי ד'אתה פד'לך הו אלעקל באלפעל. וד'לך אן כל אנסאן לא תכ'לו ד'אתה מן נפס עאקלה ד'את אסתעדאד פלד'לך כל ואחד מנא עאקל באלקוה לכנה בחסב מא אסתחצ'ר ד'לך אלמעני אלמג'רד מן אלמאדה יכון עאקלא באלפעל.

פמתי פרצ'ת עקלא מוג'ודא באלפעל הו אלאדראך למא עקל והד'א בין ג'דא למן חאול אמת'אל ד'לך. וד'לך אנה מן בין אנא אד'א עקלת צורה אלפרס מת'לא פאן אלעקל אלד'י פי פאנה באלפעל הו ד'לך אלאדראך בעינה אלד'י הו צורהֵ אלפרס ואנא הו אלעאקל ואלעקל ואלמעקול פי הד'א אלאעתבאר שי ואחד.

אמא אד'א פרץ' באלקוה פהו שיאן צ'רורה אלעקל באלקוה ואלמעקול באלקוה כאנך קלת הד'א אלאנסאן ד'א אסתעדאד ואשיא כת'ירה מעקולה ג'א ממכנה פי אלוג'וד לה. פלד'לך כל מן פי ד'אתה קוה מן ג'ההֵ כונה עאקלא ויעקל שיא כאן פי ד'אתה קסמאן אחדהמא אלעקל ד'אתה ואלאכ'ר אלמעקול אלמכ'אלף בינה ובין ד'אתה.

פכל עקל באלקוה ומעקול באלקוה המא את'נאן וכל מא הו באלקוה פלא בד מן מוצ'וע חאמל תלך אלקוה. אמא אלעקל באלפעל פהו אלאדראך בעינה אי הו ד'לך אלמעני אלמג'רד ען אלמאדה פעלא. פאד'א חכמת אן אללה עקל באלפעל מן גיר קוה תלזם אלסאבקה חתמא בה.

ולמא תברהן אן אללה עז וג'ל הו עקל באלפעל ולא קוה פיה אצלא כמא באן וכמא יתברהן פלדאלד' ד'לך אן הו ואלעקל ואלמעקול ואחד באלעדד לא כת'רה פיה ולא גיריה מן האד'ין אלאעתבארין. ויסמי אלפלאספה הד'א ענאיה ויסמי עלמה תעאלי בד'אתה עלמה בכל מא סואה לאן בעלמה ד'אתה הו אלמוג'ד לכל מא סואה.

פקד באן אן כון אלעקל ואלעאקל ואלמעקול ואחדא באלעדד מא הו פי חק אלבארי פקט בל פי כל עקל מפארק ג'אר ד'לך לאנה עקל באלפעל לא קוה פיה. אמא אלאנסאן פלאג'ל מא פיה מן אלקוה ומן אלמאדה יכון אלעקל ואלעאקל ואלמעקול מכ'תלפה.

וקד כררנא הד'א אלמעני פי הד'א אלפצל מראת לכון אלאד'האן גריבה מן הד'א אלתצור ג'דא. ולא תחסב אן מא ד'כרנאה הנא מן כון אלעקל ואלעאקל ואלמעקול ואחדא באלעדד כלאמא מן ד'יל אלכלאם אלמסאמח. לאנה מן צ'רוריאת אלנט'ר ולמא ת'בת ד'לך לזם דפע אלתכ'יל מן אלד'הן. פאפהם הד'א:

Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)

כבר ידעת פרסום זה המאמר אשר אמרוהו הפילוסופים באלוה ית׳, והוא אמרם שהוא השכל והמשכיל והמושכל, ושאלו השלשה ענינים בו ית׳ הם ענין אחד, אין רבוי בו. וכבר זכרנו אנחנו זה גם כן בחבורנו הגדול משנה תורה שזה פנת דתנו כמו שבארנו שם (רצוני לומר: היותו אחד לבד ולא יצורף אליו דבר אחר – רצוני לומר: שאין דבר קדמון זולתו). ולזה יאמר ״חי יי״ ולא יאמר חי׳ יי׳ – מפני שאין חייו דבר זולת עצמו כמו שבארנו בהרחקת התארים.

ואין ספק, כי כל מי שלא עיין בספרים המחוברים בשכל ולא השיג עצם השכל ולא ידע מהותו, ולא יבין ממנו אלא כמו שיבין מענין הלובן והשחרות, תקשה עליו הבנת זה הענין מאד, ויהיה אמרנו: ׳שהוא השכל והמשכיל והמושכל׳ אצלו, כאילו אמרנו הלובן והמתלבן והמלבין דבר אחד – וכמה פתאים ימהרו לסתור דברינו בזה המשל וכיוצא בו, וכמה ממי שיחשוב שהוא חכם יקשה עליו זה ויראה שידיעת אמיתת חיוב זה הוא ענין יבצר מן הדעות. וזה הענין הוא ענין מופתי מבואר, כפי מה שבארוהו הפילוסופים האלהיים. והנני אבינך מה שהביאו עליו מופת.

דע כי האדם קודם שישכיל דבר הוא משכיל בכח; וכשישכיל דבר אחד – כאילו תאמר: כשהשכיל צורת זה האילן הרמוז אליו והפשיט צורתו מהחומר שלו וציר הצורה מופשטת – שזהו פועל השכל – אז הוא משכיל בפועל; והשכל אשר עלה בידו בפועל הוא צורת האילן המופשטת אשר בשכלו כי אין השכל דבר זולת הדבר המושכל. הנה כבר התבאר לך, כי הדבר המושכל הוא צורת האילן המופשטת, והוא השכל ההוה בפועל, ואינו שני דברים שכל וצורת האילן המושכלת, כי אין השכל בפועל דבר זולת מה שהושכל. והדבר אשר בו הושכלה צורת האילן והופשטה אשר הוא המשכיל הוא השכל ההוה בפועל בלא ספק; כי כל שכל, פעלו הוא עצמו, ואין השכל בפועל דבר אחד ופעלו דבר אחר – כי אמיתת השכל ומהותו היא ההשגה. ולא תחשוב כי השכל בפועל – דבר אחד נמצא לבדו, נבדל מן ההשגה וההשגה – ענין אחר בו, אבל גוף השכל ואמיתתו – השגה, וכשתניח שכל נמצא בפועל הוא ההשגה למה שהושכל – וזה מבואר מאד למי שהרגיל משלי זה העיון.

הנה כבר התבאר לך – כי השכל פעלו – אשר הוא השגתו – הוא אמתתו ועצמו; ואם כן, הדבר אשר בו הופשטה צורת זה האילן והושגה – אשר הוא השכל – הוא המשכיל; כי השכל ההוא בעצמו הוא אשר הפשיט הצורה והשיגה וזהו פעלו אשר בעבורו נאמר בו שהוא משכיל, ופעלו הוא עצמו, ואין לזה אשר הונח שכל בפועל אלא צורת זה האילן. הנה כבר התבאר, כי כשהיה השכל נמצא בפועל, שהשכל הוא הדבר המושכל, והתבאר שכל שכל פעלו – אשר הוא היותו משכיל – הוא עצמו, ואם כן, השכל והמשכיל והמושכל – דבר אחד בעצמו לעולם בכל מה שיושכל בפועל.

אמנם כשהונח בכח הוא שני דברים בהכרח: השכל בכח והדבר המושכל בכח – כאילו תאמר: זה השכל ההיולני אשר בראובן הוא שכל בכח, וכן זה האילן הוא מושכל בכח – ואלו – שני דברים בלא ספק. וכשיצא לפועל והיתה צורת האילן מושכלת בפועל אז תהיה הצורה המושכלת היא השכל; ובשכל הוא בעצמו אשר הוא שכל בפועל הופשטה והושכלה, כי כל מה שיש לו פועל נמצא הוא נמצא בפועל.

והנה כל שכל בכח ומושכל בכח הם שנים; וכל מה שהוא בכח, אי אפשר לו מבלתי נושא, סובל הכח ההוא – כאדם, על דרך משל – ויהיו הנה שלושה דברים: האדם הנושא הכח ההוא – והוא המשכיל בכח, והכח ההוא – והוא השכל בכח, והדבר המזומן שיושכל – והוא המושכל בכח; כאילו אמרת בזה המשל: האדם והשכל ההיולני וצורת האילן – ואלו שלשה ענינים חלוקים. וכשהגיע השכל בפועל. יהיו השלושה ענינים אחד. ולא תמצא לעולם השכל דבר אחד והמושכל דבר אחר אלא כשילקחו בכח.

וכאשר בא המופת שהאלוה ית׳ הוא שכל בפועל ואין כח בו כלל, כמו שהתבאר וכמו שיבוא עליו המופת, ולא יהיה פעם ישיג ופעם לא ישיג, אבל הוא שכל בפועל תמיד, התחיב שיהיה הוא והדבר ההוא המושג דבר אחד – והוא עצמו – ופעולת ההשגה עצמה אשר בה יאמר משכיל, היא גוף השכל – אשר הוא עצמו; אם כן, הוא משכיל ושכל ומושכל לעולם.

הנה כבר התבאר, כי היות השכל והמשכיל והמושכל אחד במספר אינו בחוק הבורא לבד, אבל בחוק כל שכל. ובנו גם כן המשכיל והשכל והמושכל דבר אחד, כשיהיה לנו שכל בפועל; אבל אנחנו נצא מן הכח אל הפועל עת אחר עת. והשכל הנפרד גם כן – רצוני לומר: השכל הפועל – פעמים יהיה לו מונע מפעלו – ואף על פי שאין המונע מעצמו, אבל חוצה לו, היא תנועה אחת לשכל ההוא במקרה. ואין הבנת זה הענין מכוונת עתה. אבל הכוונה שהענין אשר הוא לו ית׳ לבדו ומתיחד בו – הוא היותו שכל בפועל תמיד, ואין מונע לו מן ההשגה לא מעצמו ולא מזולתו – ולזה ראוי שיהיה משכיל ושכל ומושכל תמיד לעולם, ועצמו הוא המשכיל והוא המושכל והוא השכל כמו שיתחיב בכל שכל בפועל.

וכבר השיבונו זה הענין בזה הפרק פעמים, להיות דעות בני אדם רחוקות מזה הציור מאד. ואיני רואה אותך מי שיתערב לו הציור השכלי בדמיון ולקיחת משל המוחש בכח הדמיוני – שזה המאמר לא חובר אלא למי שנתפלסף וידע מה שכבר התבאר מענין הנפש וכל כוחותיה.

Working English

You already know the fame of the doctrine that the philosophers stated concerning God, exalted be He — namely their saying that He is the intellect and the intellector and the intelligible, and that the enumeration of these three does not entail multiplicity in His essence; and that this has not been transmitted from anyone before me. Without doubt, everyone who has not studied the books composed on the intellect, and who has not attained from the sciences what we clarified in our discourse on these matters, will find this very strange and will ask: how can two be one, and three be one?

Without doubt, everyone who has not studied the books composed on the intellect, and has not grasped what the intellect is, and has not learned what the difference is between intellect in potency and intellect in act, and has not learned that the intellect in act is identical with the act of intellection of what it intellects — such a person will not understand this doctrine. Only one who knows these things and has mastered them, and has learned the equivocality of the term 'intellect,' will understand it.

Know that a human being before he intellects anything is an intellector in potency. When he intellects something, it is as if you said: when Zayd brings to presence the intelligible form of this thing and joins it to his essence — that is intellect in act. For every human being's essence is not devoid of a rational soul possessed of preparedness; therefore each one of us is an intellector in potency; but according to what he brings to presence of that abstracted meaning stripped of matter, he becomes an intellector in act.

When you posit an intellect existing in act — it is the intellection of what it intellected; and this is very clear to one who has sought examples of it. For when I, for instance, intellect the form of a horse, the intellect that is in me in act is that very intellection itself, which is the form of the horse; and I am the intellector; and thus intellect, intellector, and intelligible in this regard are one single thing.

But if it is posited in potency, then necessarily there are two: intellect in potency and the intelligible in potency — as if you said: this person has a preparedness and many intelligibles are possible in existence for him. Therefore, anyone in whose essence there is a potency from the standpoint of his being an intellector and intellecting something — in his essence there are two parts: one is the intellect, his essence; and the other is the intelligible object, distinct from his essence.

Every intellect in potency and intelligible in potency are two; and everything that is in potency necessarily requires a substrate that bears that potency. But intellect in act is identical with the intellection itself — that is, it is that abstracted meaning stripped from matter in act. So when you judge that God is intellect in act without any potency, the preceding [conclusion] follows necessarily from it.

Since it has been demonstrated that God, mighty and glorious, is intellect in act and there is no potency in Him whatsoever — as has been made clear and as is demonstrable — it necessarily follows that He, and the intellect, and the intelligible are numerically one, with no multiplicity in Him and no distinction from these two standpoints. The philosophers call this 'providence,' and they call His knowledge of His own essence His knowledge of everything other than Him — for by His knowledge of His own essence He is the Originator of everything other than Himself.

It has thus become clear that the intellect, the intellector, and the intelligible being numerically one is not true only with regard to the Creator, but rather it holds for every separate intellect — for it is intellect in act with no potency in it. As for the human being, because of the potency that is in him and because of matter, the intellect, the intellector, and the intelligible are distinct.

We have repeated this meaning in this chapter several times, because minds are very remote from this conception. And do not suppose that what we mentioned here — that the intellect, the intellector, and the intelligible are numerically one — is merely casual talk or permissive language. For it is among the necessities of speculative inquiry; and once this is established, one is compelled to expel imagination from the mind. Understand this.