I:71 · Kalām Critique · parallel
The original beside the translation.
Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)
← Read with translation & glossesCommentators on AlHaTorah ↗
Judeo-Arabic original
אעלם אן אלעלום אלכת'ירהֵ אלתי כאנת פי תחקיק הד'ה אלאמור תלפת בטול אלאזמאן ובאסתילא אלמלל אלג'אהליה עלינא ובכון תלך אלאמור לם תכן מבאחה ללנאס כלהם כמא בינא ולא כאן אלשי אלמבאח ללנאס כלהם אלא נצוץ אלכתב.
פאד'א כאן אלפקה וקעת אלמשאחחה עלי תכ'לידה פי דיואן מבד'ול ללנאס כלהם למא יוול פי ד'לך מן אלפסאד פנאהיך אן ידון שי מן הד'ה סתרי תורה ויבד'ל ללנאס. בל כאנת מנקולה מן אחאד כ'ואץ לאחאד כ'ואץ.
אמא הד'א אלנזר אליסיר אלד'י תג'דה מן אלכלאם פי מעני אלתוחיד ומא יתעלק בהד'א אלמעני לבעץ' אלגאונים וענד אלקראיין פהי אמור אכ'ד'והא ען אלמתכלמין מן אלאסלאם והי נזרה ג'דא באלאצ'אפה אלי מא אלפתה אלאסלאם פי הד'א אלשאן.
ואעלם אן כל מא קאלתה אלאסלאם פי תלך אלמעאני אלמעתזלה מנהם ואלאשעריה הי כלהא ארא מבניה עלי מקדמאת תלך אלמקדמאת מאכ'וד'ה מן כתב אליונאניין ואלסריאניין אלד'ין ראמוא מכ'אלפהֵ ארא אלפלאספה ודחץ' אקאוילהם ופי ד'לך אשתגלוא.
פלמא ג'את מלהֵ אלאסלאם ונקלת אליהם כתב אלפלאספה נקלת אליהם איצ'א תלך אלרדוד אלתי אלפת עלי כתב אלפלאספה פוג'דוא כלאם יחיי אלנחוי ואבן עדי וגירהמא פי הד'ה אלמעאני פתמסכוא בה וט'פרוא במטלב עט'ים בחסב ראיהם.
ולא שך אן ת'ם אשיא תעמנא ת'לאת'תנא אעני אליהוד ואלנצארי ואלאסלאם והי אלקול בחדת' אלעאלם אלד'י בצחתה תצח אלמעג'זאת וגירהא אמא סאיר אלאשיא אלתי תכלפת האתאן אלמלתאן אלכ'וץ' פיהא ככ'וץ' אולאיך פי מעני אלתשליס' ואלחלול פהי אמור אכ'צ'תהם.
ובאלג'מלה אן כל אלמתכלמין אלאול מן אליונאניין אלמתנצרין ומן אלאסלאם פאנהם לא יתבעון אלט'אהר מן אמר אלוג'וד אולא פי מקדמאתהם בל יתאמלון כיף ינבגי אן יכון אלוג'וד חתי יכון מנה דליל עלי צחהֵ הד'א אלראי אלד'י אעתקדוה ואן כאן אלוג'וד כ'לאף ד'לך אנכרוא אלוג'וד ואד'עוא אן הד'א שי לא יפהם.
פלמא נט'רת פי כתב האולא אלמתכלמין חסב מא תיסר לי כמא נט'רת פי כתב אלפלאספה איצ'א חסב טאקתי וג'דת טריק אלמתכלמין כלהם טריקא ואחדא באלנוע ואן אכ'תלפת אצנאפה וד'לך אן קאעדהֵ אלכל אן לא אעתבאר במא עליה אלוג'וד פי אלאמר אלפלאני בל ינבגי אן יכון כד'א לאן אלראי אלפלאני ישתרט ד'לך.
פלמא תאמלת הד'ה אלטריקה נפרת נפסי מנהא נפורא עט'ימא ג'דא וחק להא אן תנפר לאן כל מא יזעם אנה ברהאן עלי חדת' אלעאלם תלחקה אלשכוך וליס ד'לך ברהאנא קטעיא אלא ענד מן לא יעלם אלפרק בין אלברהאן ובין אלג'דל.
וגאיהֵ קדרהֵ אלמחקק ענדי מן אלמתשרעין אן יבטל אדלהֵ אלפלאספה עלי אלקדם ומא אג'ל הד'א אד'א קדר עליה. וקד עלם כל נאט'ר ד'כי מחקק לא יגאלט נפסה אן הד'ה אלמסאלה אעני קדם אלעאלם או חדות'ה לא יוצל אליהא בברהאן.
פאד'א כאן אלאמר פי הד'ה אלמסאלה הכד'א פכיף נתכ'ד'הא מקדמה נבני וג'וד אלאלאה עליהא פיכון אד'א וג'וד אלאלאה משכוכא פיה אן כאן אלעאלם מחדת'א פת'ם אלאה ואן כאן הו קדימא פלא אלאה.
ענדי והו אלטריק אלברהאני אלד'י לא ריב פיה אן ית'בת וג'וד אלאלאה ווחדאניתה ונפי אלג'סמאניה בטרק אלפלאספה אלתי תלך אלטרק מבניה עלי קדם אלעאלם ליס לאני אעתקד קדם אלעאלם או אסלם להם ד'לך בל לאן בתלך אלטריק יתמכן אלברהאן ויתצ'ח בלא שך.
פאן כנת ממן יקנע במא קאלוה אלמתכלמון ותעתקד אן קד צח אלברהאן עלי חדות' אלעאלם פיא חבד'א ואן לם יתברהן ענדך בל תאכ'ד' כונה חאדת'א מן אלאנביא תקלידא פלא צ'יר.
אמא טריקי הד'ה פהי עלי מא אצף לך ג'מלתהא אלאן וד'לך אני אקול אלעאלם לא יכ'לו מן אן יכון קדימא או מחדת'א פאן כאן מחדת'א פלה מחדת' בלא שך והד'א מעקול אול אן אלחאדת' לא יחדת' נפסה בל מחדת'ה גירה. פמחדת' אלעאלם אד' הו אלאלאה.
וסאפרד לך פי הד'ה אלמקאלה פצלא ענד כלאמי פי חדת' אלעאלם אבין לך פיה דלילא מא עלי חדת' אלעאלם ואצל אלי אלגאיה אלתי ראמהא כל מתכלם מן גיר אן אבטל טביעהֵ אלוג'וד ולא אכ'אלף ארסטו פי שי ממא ברהנה.
וראית אן אד'כר לך מקדמאת אלמתכלמין אלעאמה אלתי ית'בתון בהא חדת' אלעאלם ווג'וד אלאלאה ווחדאניתה ונפי אלג'סמאניה ואריך טריקהם פי ד'לך ואבין לך מא ילזם ען כל מקדמה מנהא ובעד ד'לך אד'כר לך מקדמאת אלפלאספה.
ולא תטלבני פי הד'ה אלמקאלה בתצחיח תלך אלמקדמאת אלפלספיה אלתי אקתצ'בהא לך לאן ד'לך הו אלעלם אלטביעי ואלאלאהי אכת'רהמא.
וקד אעלמתך אן ליס ת'ם גיר אללה תעאלי והד'א אלמוג'וד ולא אסתדלאל עליה תעאלי אלא מן הד'א אלמוג'וד מן ג'מלתה ומן תפאצילה פילזם צ'רורה אן יעתבר הד'א אלמוג'וד עלי מא הו עליה ותתכ'ד' אלמקדמאת ממא ישאהד מן טביעהֵ אלמוג'וד.
Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)
דע – כי החכמות הרבות אשר היו באומתנו בהאמתת אלו הענינים אבדו באורך הזמן ובשלוט האומות הסכלות עלינו, ובהיות הענינים ההם בלתי מותרים לבני אדם כולם, כמו שבארנו. ולא היה הדבר המותר לבני אדם כולם אלא דברי הספרים לבד; וכבר ידעת, שאפילו התלמוד המקובל לא היה מחובר בספר מקודם לענין המתפשט באומה: ״דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב״ – והיה זה תכלית החכמה בדת, שהוא ברח ממה שנפל בו באחרונה – רצוני לומר: רוב הדעות והשתרגם, וספקות נופלות בלשון המחובר בספר, ושגגה תתחבר לו, והתחדש המחלוקת בין האנשים, ושובם חבורות, והתחדש הבלבול במעשים. אבל נמסר הדבר בזה כולו ל׳בית דין הגדול׳ כמו שבארנו בחיבורינו התלמודיים וכמו שיורה עליו דבר ה׳תורה׳.
ואם התורה שבעל פה נפלה בה הקפדה מהשאירה לעד בחיבור מפורסם לבני אדם כולם למה שיגיע בזה מן ההפסד, כל שכן שיחובר דבר מאלו ׳סתרי התורה׳ ויפורסם לבני אדם כולם, אבל היו נמסרים מיחידי סגולות ליחידי סגולות, כמו שבארתי לך מאמרם: ״אין מוסרים סתרי תורה אלא ליועץ חכם חרשים וכו׳״. וזאת היא הסיבה המחייבת להפסק אלו השורשים העצומים מן האומה, ולא תמצא מהם אלא הערות קטנות ורמיזות, באו ב׳תלמוד׳ וב׳מדרשות׳, והן – גרגירי לב מעטים, עליהם קליפות רבות, עד שהתעסקו בני אדם כולם בקליפות ההם וחשבו שאין תחתם לב בשום פנים.
אמנם זה המעט מזער שתמצאהו מדברי ענין היחוד ומה שנתלה בזה הענין לקצת ה׳גאונים׳ ואצל הקראים, הם ענינים לקחום מן המדברים מן הישמעאלים, והם מעט מזער כנגד מה שחיברוהו הישמעאלים בו. ונזדמן עוד שתחילת התחלת הישמעאלים בזה הדרך היו כת אחת שנקרא שמם מועתזילה, ולקחו מהם חברינו מה שלקחו והלכו בדרכם. ולזמן אחר כן נתחדשה בישמעאלים כת אחרת, שנקרא שמם כת האשעריה, ונתחדשו להם דעות אחרות לא תמצא עם חברינו מן הדעות ההם דבר; לא שהם בחרו הדעת הראשון על הדעת השני אבל למה שנזדמן שלקחו הדעת הראשון וקבלוהו וחשבוהו ענין מופתי. אמנם האנדלוסיים מאנשי אומתנו כולם יחזיקו בדברי הפילוסופים ויטו לדעותם, מה שלא היה סותר פינת דת; ולא תמצאם שילכו בדבר מדרכי המדברים – ולזה נטו בדברים רבים לצד דעתנו בזה המאמר, בענינים המעטים הנמצאים לאחרוניהם.
ודע – כי כל מה שאמרוהו הישמעאלים בענינים ההם, והם המועתזילה והאשעריה, הם כולם דעות בנויות על גזרות והקדמות לקוחות מספרי היונים והארמים, אשר השתדלו לחלוק על דעות הפילוסופים ולבטל מאמריהם. והיתה סיבת זה – כי כאשר כללה האומה הנוצרית האומות ההם וטענו הנוצרים מה שכבר נודע, והיו דעות הפילוסופים מתפשטות באומות ההם, ומהם נולדה הפילוסופיה, ונתחדשו מלכים שומרים הדת – ראו חכמי הדורות ההם מן היונים והארמים שאלו – טענות, יסתרו אותם הדעות הפילוסופיות סתירה גדולה מבוארת, והולידו חכמת הדברים הזאת, והתחילו להעמיד הקדמות מועילות להם באמונתם וישיבו על הדעות ההם הסותרות פינות תורתם.
וכאשר באה אומת ישמעאל ונעתקו אליהם ספרי הפילוסופים, נעתקו אליהם גם כן התשובות ההם, אשר חוברו על ספרי הפילוסופים, ומצאו דברי יחיי המדקדק ואיבן עדי וזולתם באלו הענינים, והחזיקו בהם והגיעו אל בקשה עצומה לפי דעתם. ובחרו גם כן מדעות הפילוסופים הראשונים, כל מה שראהו הבוחר אותו שהוא מועיל לו – ואף על פי שהפילוסופים האחרונים כבר הביאו מופת בביטולו, כַּחֵלֶק וְהָרֵיקוּת – וראו שאלו – ענינים משתתפים והקדמות, יצטרך אליהם כל בעל תורה. ואחר כן פשטו הדברים וירדו אל דרך אחרת נפלאת, לא נחלו בה כלל המדברים מן היונים וזולתם, שאותם היו קרובים לפילוסופים. ואחר כך יצאו עוד בישמעאלים מאמרים תוריים מיוחדים בהם, הוצרכו בהכרח לשמרם, ונפלה ביניהם גם כן מחלוקת בדברים ההם, וקימה כל כת מהם הקדמות מועילות לה לשמור דעתה.
ואין ספק, כי יש בהם דברים שכוללים שלשתנו – רצוני לומר: היהודים והנוצרים והישמעאלים – והם: המאמר בחידוש העולם, אשר בהתאמתו יתאמתו הנפלאות, וזולתו. אמנם שאר הדברים אשר עמסו על עצמם שתי האומות האלה העסק בהם, כעסק האנשים ההם בענין השילוש וכעסק קצת כתות אלו בדיבור, עד שהוצרכו לקיים הקדמות, יקימו בהקדמות ההם, אשר בחרום, הדברים אשר נשקעו בהם, והדברים המיוחדים בכל אומה מהם ממה שהוצע בהם, אין צורך לנו אליהם כלל.
סוף דבר – כי כל המדברים הראשונים מן היונים המתנצרים ומן הישמעאלים, לא נמשכו אחר הנראה מענין המציאות תחילה בהקדמותיהם, אבל יסתכלו, איך צריך שיהיה המציאות, עד שתהיה ממנו ראיה על אמיתת זה הדעת או לא יסתרהו; וכשיתאמת הדמיון ההוא יחיבו, שהמציאות הוא על צורת כך, ויבואו להביא ראיות לקים הטענות ההם אשר ילקחו מהם ההקדמות, אשר יתאמת בהם הדעת או לא יסתר. כן עשו המשכילים אשר הנהיגו זאת ההנהגה תחילה וחיברוה בספרים, ואמרו, שגוף העיון הביאם אל זה מאין נשוא פנים לדעת קודם. אמנם האחרונים אשר יעינו בספרים ההם לא ידעו דבר מזה, עד שהם ימצאו בספרים ההם הקדומים ראיות גדולות והשתדלות חזקה לקיים דבר אחד או לבטל דבר אחד, ויחשבו שהדבר ההוא אין צורך בשום פנים לקימו או לבטלו במה שיצטרך אליו מפינות התורה, ושהראשונים לא עשו כן רק לבלבל דעות הפילוסופים, לא לדבר אחר, ולהראות ספק במה שחשבוהו מופת. ואלו האומרים זה המאמר לא שיערו ולא ידעו שאין הדבר כמו שחשבו, אבל אמנם טרחו הקדמונים לקיים מה שיבוקש קיומו ולבטל מה שיבוקש ביטולו בעבור מה שיגיע ממנו מן ההפסד בדעת אשר ירצו לאמתו, ואפילו אחר מאה הקדמות – והסירו אותם הראשונים מן המדברים החלי מעיקרו וכלל אומר לך – כי הדבר כמו שאמרו תֵּמִיסְטִיּוּס, אמר: אין המציאות נמשכת אחר הדעות, אבל הדעות האמתיות נמשכות אחר המציאות.
וכאשר עינתי בספרי אלה המדברים כפי שנזדמן לי, כמו שעינתי בספרי הפילוסופים גם כן כפי יכלתי, מצאתי דרך המדברים כולם דרך אחד במין, ואף על פי שיחלק המין ההוא לחלקים. והוא: כי פנת הכל – שאין בחינה במה שעליו המציאות, מפני שהוא מנהג, אפשר בשכל חילופו; והם גם כן במקומות רבים ימשכו אחר הדמיון ויקראוהו שכל. וכאשר הקדימו ההקדמות ההם אשר אשמיעך אותם, פסקו הדין במופתיהם, כי העולם מחודש; וכשהתקיים העולם מחודש, התקיים, בלא ספק, שיש לו עושה חידשו; ואחר כך יביאו ראיות על העושה כי הוא אחד; אחר כך יקימו, בהיותו אחד, שאינו גוף. זה דרך כל מדבר מן הישמעאלים בדבר מזה הענין; וכן המחקים להם מאומתנו אשר דרכו דרכיהם. אמנם אפני ראיותיהם והקדמותיהם בקיום חידוש העולם או בביטול קדמותו הם חלוקים. אך הענין הכולל את כולם – קיום חידוש העולם תחילה, ובחידושו יתאמת שהבורא נמצא.
וכאשר הסתכלתי זה הדרך, רחקה נפשי ממנו ריחוק גדול מאוד, וראוי לו שיורחק. כי כל מה שיחשבו שהוא מופת על חידוש העולם – ישיגוהו הספקות, ואינו מופת גוזר אלא אצל מי שלא ידע ההבדל בין המופת ובין מחלוקת הניצחון ובין ההטעאה; אמנם אצל מי שידע אלו המלאכות, הענין מבואר נגלה, שהראיות ההם כולם יש בהם ספקות ונעשו בהם הקדמות לא בא עליהם מופת.
ותכלית יכולת המאמת אצלי מבעלי התורה – שיבטל מופתי הפילוסופים על הקדמות – ומה נכבד זה כְּשֶׁאֻפְשַׁר עליו! וכבר ידע כל מעין זך השכל מאמת שלא יטעה נפשו, שזאת השאלה – רצוני לומר: קדמות העולם או חידושו – לא יגיעו אליה במופת חותך, ושהיא מעמד שכלי והנה נדבר בזה הרבה. ויספיק לך מזאת השאלה שפילוסופי הדורות חולקים בה מהיום שלושת אלפים שנה אל זמננו זה במה שנמצא מחיבוריהם ודבריהם.
ואחר שהענין בזאת השאלה כך, איך נקחה הקדמה, נבנה עליה מציאות האלוה? – ויהיה אם כן מציאות האלוה מסופק בו: אם העולם מחודש – יש אלוה, ואם הוא קדמון – אין אלוה; אם שיהיה הענין כן לנו בספק, או נאמר שעשינו המופת על חידוש העולם ונכריח בני אדם בכח הזרוע לקבל ממנו זה, כדי שנוכל לומר, שאנחנו ידענו האלוה במופת – וזה כולו רחוק מן האמת.
אבל הפנים האמתיים אצלי – והוא הדרך המופתי, אשר אין בו ספק – שיקוים מציאות האלוה ואחדותו והרחקת הגשמות בדרכי הפילוסופים, אשר הדרכים ההם נבנים על קדמות העולם; – לא שאני מאמין בקדמות העולם, או אקבל מהם זה, אבל בעבור שבדרך ההוא יתאמת המופת ויגיע האמת השלם באלה השלושה דברים – רצוני לומר: במציאות האלוה ית׳, ושהוא אחד, ושהוא בלתי גשם – מבלתי הבטה אל גזרת המשפט בעולם, אם הוא קדמון או מחודש; וכשיתאמתו אלינו אלו השלוש בקשות הנכבדות העצומות במופת האמיתי, נשוב אחר כך לחידוש העולם ונאמר בו כל מה שאפשר לטעון בו.
ואם תהיה ממי שיספיק לו מה שאמרוהו המדברים, ותאמין, שכבר התבאר המופת על חידוש העולם, אני אוהב זה; ואם לא יתבאר אצלך במופת, אבל תקח היותו מחודש מן הנביאים קבלה, אין הזק בזה. [ולא תאמר: איך תתאמת הנבואה, אם העולם קדמון? עד שתשמע דברינו בנבואה בזה המאמר; ואין אנחנו עתה בזה הענין]. וממה שראוי שתדעו שההקדמות אשר יסדום וישבום השרשיים – רצוני לומר: המדברים – לקיים חידוש העולם, יש בהם מ׳היפוך עולם׳ ומ׳שינוי סדרי בראשית׳ מה שתשמעו – שאי אפשר לי שלא אזכר לך ההקדמות שלהם ואפני הבאת ראיותיהם.
אמנם דרכי זה הוא כמו שאגיד לך כללו עתה. וזה – שאני אומר: העולם לא ימלט מהיותו קדמון או מחודש; ואם הוא מחודש, יש לו מחדש בלא ספק – וזה מושכל ראשון, כי המחודש לא יחדש עצמו אבל מחדשו זולתו, ומחדש העולם הוא האלוה; ואם היה העולם קדמון, ראוי בהכרח במופת כך: שיש נמצא אחד מבלתי גשמי העולם כולם, שאינו גשם, ולא כח בגשם, והוא אחד, תמידי נצחי, אין עילה לו, ואי אפשר השתנותו והוא האלוה; הנה כבר התבאר לך, כי מופתי מציאות האלוה, ואחדותו והיותו בלתי גשם, אמנם צריך שילקחו לפי הנחת הקדמות. ואז, יעלה בידינו במופת השלם יהיה העולם קדמון או מחודש. ולזה תמצאני לעולם במה שחברתיו בספרי התלמוד, כשיזדמן לי זכרון יסודות הדת ואבוא לדבר בקיום מציאות האלוה, שאני אקימנה במאמרים נוטים לצד הקדמות – אין זה שאני מאמין בקדמות, אמנם אני רוצה שאקים מציאותו ית׳ באמונתנו בדרך מופתי, שאין מחלוקת בו בשום פנים; ולא נשים זה הדעת האמיתי גדל הערך נשען ליסוד, כל אדם יקעקענו ויבקש לסתרו, ואחר יחשוב שהוא לא נבנה כלל. וכל שכן, בהיות המופתים ההם הפילוסופיים על אלו השלוש בקשות, נלקחים מטבע המציאות הנראה, אשר לא יוכחש אלא מפני שמירת קצת דעות. ואמנם ראיות המדברים הם נלקחות מהקדמות, שהם כנגד טבע המציאות הנראה, עד שהם יצטרכו לקים מה שאין טבע לדבר כלל.
והנה אפריד לך בזה המאמר פרק, בדברי בחידוש העולם, אבאר לך בו קצת ראיה על חידוש העולם, ואגיע אל התכלית אשר השתדל עליה כל מדבר, מבלתי שאבטל טבע המציאות, ולא אחלוק על אריסטו בדבר ממה שהביא עליו מופת. כי הראיה אשר יביאוה קצת המדברים על חידוש העולם – והיא החזקה שבראיותיהם – אשר לא הונחה להם עד שביטלו טבע המציאות כולו, וחלקו על כל מה שבארוהו הפילוסופים – הנני אגיע לכמות הראיה ההיא, ולא אחלוק על טבע המציאות, ולא אצטרך להתגבר על המורגשות.
וראיתי שאזכר לך הקדמות המדברים הכוללות, אשר יקימו בהם חידוש העולם, ומציאות האלוה, ואחדותו והרחקת הגשמות, ואראך דרכם בזה, ואבאר לך מה שמתחיב מכל הקדמה מהם ואחר כך אזכור הקדמות הפילוסופים הקרובות בזה ואראך דרכם.
ולא תשאלני בזה המאמר לאמת ההקדמות ההם הפילוסופיות אשר אומר אותם לך בקצרה, שזה הוא רוב חכמת הטבע והאלוהות; כמו שלא תוחיל שאשמיעך בזה המאמר טענות המדברים על אמיתת הקדמותיהם, שבזה כלו ימיהם ויכלו ימי הבאים אחריהם, ורבו ספריהם, כי כל הקדמה מהם (אלא המעט) סותר אותה הנראה מטבע המציאות ויתחדשו עליה הספקות ויצטרכו לחיבורים והתווכחות בקים ההקדמה ההיא, והתר הספקות, המתרגשות עליה ודחות הנראה הסותר לה אם אי אפשר בזה תחבולה. ואלו ההקדמות הפילוסופיות אשר אומר אותם לך בקצרה למופת על שלושת הבקשות האלה – רצוני לומר: מציאות האלוה ואחדותו, והרחקת הגשמות – רובם הקדמות שיעלה בידך אמיתתם בתחילת שמיעתם והבנת עניניהם, וקצתם יורוך על מקומות, מופתם מן הספרים הטבעיים או ספר מה שאחר הטבע, ותכון אל מקומו ותאמת מה שהוא צריך לאמת.
וכבר הודעתיך שאין זולת האלוה ית׳ וזה הנמצא; ואין ראיה עליו ית׳ אלא מזה הנמצא, מכללו ומפרטיו – ויתחייב בהכרח שיבחן זה הנמצא כפי מה שהוא, וילקחו ההקדמות ממה שיראה מטבעו; ולזה ראוי שתדע צורתו וטבעו הנראה, ואז אפשר שתביא ממנו ראיה על זולתו. ולזה ראיתי שצריך תחילה שאביא פרק, אפרש לך בו כלל המציאות על צד ההגדה, במה שכבר בא עליו המופת והתאמת אמת אין ספק בו; ואחר כך אביא לך פרקים אחרים אזכור בהם הקדמות המדברים, ואבאר דרכיהם אשר יבארו בהם הבקשות ההם הארבע; ואחר כך אביא פרקים אחרים, אבאר לך בהם הקדמות הפילוסופים ודרכי ראיותיהם על הבקשות ההם; ואחר כך אבאר לך הדרך אשר אני הולך בה, כמו שהגדתי לך באלה הארבע בקשות.
Working English
Know that the many sciences that existed for the verification of these matters were lost through the passage of time and through the domination of ignorant nations over us, and because those matters were not permitted to be disclosed to all people as we explained — and what was permitted for all people were only the texts of Scripture.
If jurisprudence — though a quarrel arose over committing it to a register made available to all people, for the corruption that would result from that — how much more so that nothing of these secrets of Torah should be written down and made available to people! Rather they were transmitted from individual specialists to individual specialists.
As for that meager reflection you find in the kalam on the meaning of divine unity and what is connected with this topic in some of the Geonim and among the Karaites — these are things they took from the mutakallimūn of Islam; and it is very little compared to what Islam composed on this subject.
Know that everything Islam said on these topics — both the Muʿtazilites and the Ashʿarites — consists of opinions built on premises; and those premises were taken from the books of the Greeks and Syrians who aimed at opposing the views of the philosophers and refuting their arguments — and upon this they occupied themselves.
When Islam arose and the books of the philosophers were translated for them, the refutations that had been composed against the philosophers' books were also translated for them. They found the works of Yaḥyā al-Naḥwī and Ibn ʿAdī and others on these topics, and they seized upon them and obtained, in their view, a great prize.
Without doubt there are things common to all three of us — I mean Jews, Christians, and Muslims — namely the doctrine of the creation of the world, by whose correctness miracles and other matters are validated. As for the other things the two communities specified — their involvement in these topics as the Islamists' involvement with trinitarianism and incarnation — those are matters particular to them.
In sum: all the early mutakallimūn — from the Christianized Greeks and from the Muslims — do not first follow the apparent nature of existence in their premises; rather they deliberate about how existence ought to be so that it would supply a proof for the correctness of that opinion which they hold; and if existence is contrary to this, they deny existence and claim that this is something incomprehensible.
When I studied the books of these mutakallimūn as much as was available to me, just as I also studied the books of the philosophers according to my capacity, I found the path of all the mutakallimūn to be one single path in type, even if their sub-varieties differ. The foundation of them all is: no account is to be taken of how existence actually is in such-and-such a matter; rather it must be thus-and-so, because such-and-such a doctrine requires it.
When I contemplated this method, my soul recoiled from it with an extreme revulsion — and it was right to recoil, for everything that purports to be a demonstration of the createdness of the world is subject to doubts, and it is not a conclusive demonstration except in the view of one who does not know the difference between demonstration and dialectic.
The maximum achievement of the judiciously investigating religious scholar, in my view, is to invalidate the philosophers' proofs of eternity — and how great this is if he can accomplish it! Every perspicacious, rigorously investigating thinker who does not deceive himself has known that the question of the world's eternity or createdness cannot be reached by demonstration.
If this is how matters stand with this question, how could we take it as a premise upon which to build the existence of God? For then the existence of God would be in doubt: if the world is created then there is a God; and if it is eternal then there is no God.
The path I hold — and it is the demonstrative path that is beyond doubt — is to establish the existence of God, His unity, and the negation of corporeality by the methods of the philosophers, whose methods are built on the eternity of the world: not because I believe in the eternity of the world or concede that to them, but because by that method the demonstration is firm and becomes clear without doubt.
If you are among those satisfied by what the mutakallimūn said and you believe that demonstration of the world's createdness has been established — that is excellent! And if it is not demonstrated in your view but you accept its createdness from the prophets by way of tradition — there is no harm in that.
As for my method — let me describe its outline to you now. I say: the world is either eternal or created; if it is created, then necessarily it has a creator — and this is a first principle of reason: that what comes into existence does not bring itself into existence, but its creator is something other than itself. Thus the creator of the world is God.
I shall devote to you in this treatise a chapter when I speak about the createdness of the world in which I shall explain to you a certain proof of the world's createdness, and I shall reach the goal that every mutakallim aimed at — without nullifying the nature of existence and without contradicting Aristotle in anything he demonstrated.
I decided to set out for you the general premises of the mutakallimūn by which they establish the world's createdness, God's existence, His unity, and the negation of corporeality; and to show you their method for this, and to clarify for you what follows from each individual premise; and after that to set out for you the premises of the philosophers.
Do not require of me in this treatise the verification of those philosophical premises I shall summarize for you, for that belongs to natural science and metaphysics — the greater part of them.
I have already told you that there exists nothing besides God, exalted be He, and this existing world; and the only demonstration concerning Him, exalted be He, is from this existent — from its totality and from its particulars. It therefore necessarily follows that this existent must be considered as it actually is, and the premises must be derived from what is observed of the nature of the existent.