I:75 · Unity Methods · parallel
The original beside the translation.
Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)
← Read with translation & glossesCommentators on AlHaTorah ↗
Judeo-Arabic original
אנא אבין לך איצ'א פי הד'א אלפצל דלאיל אלתוחיד עלי ראי אלמתכלמין. קאלוא אן הד'א אלד'י דל אלוג'וד עלי כונה צאנעה ומוג'דה הו ואחד ואמהאת טרקהם פי את'באת אלוחדאניה טריקאן טריק אלתמאנע וטריק אלתגאיר.
אלטריק אלאולי והי טריק אלתמאנע הי אלתי יות'רהא ג'מהורהם. ומענאה אנה יקול אן לו כאן ללעאלם אלאהאן לוג'ב אן יכון אלג'והר אלד'י לא יכ'לו ען אחד אלצ'דין אמא אן יערי ענהמא ג'מיעא והד'א מחאל או יג'תמע אלצ'דאן מעא פי זמאן ואחד ומוצ'וע ואחד והד'א איצ'א מחאל ומת'אל ד'לך אן אלג'והר או אלג'ואהר אלתי יריד הד'א אלאן אן יסכ'נהא יריד הד'א אן יברדהא פאמא אן לא תסכ'ן ולא תברד לתמאנע אלפעלין והד'א מחאל לאן כל ג'סם קאבל לאחד אלצ'דין או יכון הד'א אלג'סם חארא בארדא מעא.
ולמא שערוא בצ'עף הד'ה אלטריק ואן כאן דעאהם להא דאע ד'הבוא אלי טריק אכ'רי.
אלטריק אלת'אני קאלוא לו כאן ת'ם אלאהאן לוג'ב אן יכון להמא מעני ואחד ישתרכאן פיה ומעני יוג'ד לאחדהמא ולא יוג'ד ללאכ'ר בה וקע אלתגאיר. והד'א הו טריק פלספי ברהאני אד'א תתבע ובינת מקדמאתה וסאבינהא אד'א ד'כרת ארא אלפלאספה פי הד'א אלמעני. והד'א אלטריק איצ'א לא יטרד עלי מד'הב כל מן יעתקד אלצפאת לאן אלקדים ענדה תעאלי פיה מעאני מתגאירה מתעדדה ומעני אלעלם גיר מעני אלקדרה ענדה וכד'לך מעני אלקדרה ענדה גיר מעני אלאראדה פלא ימתנע מע ד'לך אן יכון כל ואחד מן אלאלאהין ד'א מעאני מנהא מא ישארך בהא אלאכ'ר ומנהא מא יבאינה בהא.
טריק ת'אלת' הנא איצ'א טריק תחתאג' אלי מקדמה מן מקדמאת אהל הד'ה אלטריק. וד'לך אן בעצ'הם והם קדמאוהם יעתקדון אן אללה מריד באראדה תלך אלאראדה ליסת הי מעני זאידא פי ד'את אלבארי בל הי אראדה לא פי מחל ובחסב הד'ה אלמקדמה אלתי ביאנהא בל תצורהא בעיד עלי מא תראה קאלוא אלאראדה אלואחדה אלתי לא פי מחל לא תכון לאת'נין לאן לא תכון קאלוא עלה ואחדה תוג'ב חכמין לד'אתין.
טריק ראבע קאלוא וג'וד אלפעל ידל עלי פאעל צ'רורה ולא ידלנא עלי עדהֵ פאעלין. ולא פרק בין דעוי אלמדעי אן אלאלאה את'נאן או ת'לת'ה או עשרון או אי עדד אתפק והד'א בין ואצ'ח. פאן קלת אן הד'א דליל לא ידל עלי אמתנאע אלכת'רה פי אלאלאה לכנה ידל עלי ג'הל אלעדד וימכן כונה ואחדא וימכן כונה כת'ירין פתמם הד'א ברהאנה באן קאל ווג'וד אלאלאה לא אמכאן פיה בל הו ואג'ב פבטל אמכאן אלכת'רה.
טריק כ'אמס זעם בעץ' אלמתאכ'רין אנה וג'ד טריקא ברהאניא עלי אלתוחיד והו אלאפתקאר וביאנה הכד'א. קאל אן כאנת הד'ה אלמוג'ודאת יסתקל בפעלהא אלואחד פאלת'אני פצ'ל לא יחתאג' אליה ואן כאן לא יתם הד'א אלוג'וד ולא ינתט'ם אלא באת'ניהמא מעא פכל ואחד מנהמא יצחבה עג'ז לאפתקארה ללאכ'ר פליס הו מסתגניא בד'אתה.
והד'א אנמא הו פרע מן אלתמאנע ויעתרץ' הד'א אלנחו מן אלאסתדלאל באן יקאל ליס כל מן לא יפעל מא ליס פי ג'והרה אן יפעלה יסמי עאג'זא לאנא לא נקול אן שכ'ץ אנסאן צ'עיף לכונה לא יחרך אלף קנטאר ולא ננסב ללה תעאלי עג'זא לכונה לא יקדר אן יג'סם ד'אתה או יכ'לק מת'לה או יכ'לק מרבעא צ'לעה מסאו לקטרה כד'לך לא נקול אנה עאג'ז לכונה לא יכ'לק וחדה אד' וג'וב וג'ודהמא אן יכונא את'נין.
וקד אעית אלחיל לבעצ'הם חתי קאל אן אלתוחיד מקבול שרעא ושנעוא אלמתכלמון ד'לך ג'דא ואזדרוא בקאילה. אמא אנא פארי אן קאיל הד'א מנהם רג'ל מסדד אלד'הן ג'דא בעיד מן קבול אלמגאלטה פאנה למא לם יסמע מן אקאוילהם שיא הו ברהאן באלחקיקה ווג'ד נפסה לם תסכן למא זעמוא אנה ברהאן קאל אן הד'א שי יוכ'ד' מקבולא מן אלשרע. לאן האולא אלאקואם לם יתרכוא ללוג'וד טביעה מסתקרה בוג'ה יסתדל מנהא אסתדלאלא צחיחא ולא תרכוא ללעקל פטרה מסתקימה תנתג' בהא נתאיג' צחיחה כל ד'לך פעל באלקצד חתי נפרץ' וג'ודא נברהן בה מא לא יתברהן פאוג'ב ד'לך אן קצרנא ען ברהאן מא יתברהן. פלא שכיה אלא ללה ולד'וי אלאנצאף מן אהל אלעקל:
Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)
אני אבאר לך גם כן בזה הפרק מופתי היחוד לפי דעת המדברים, אמרו: שזה אשר הורה המציאות על היותו פועלו וממציאו – הוא אחד. ואמהות דרכיהם בקיום האחדות – שתי דרכים: דרך ההמנעות ודרך ההשתנות.
הדרך הראשון והוא דרך ההמנע – הוא אשר יבחרהו המונם. וענינו – כי הוא אומר שאילו היו לעולם שני אלוהות, היה מתחייב שיהיה העצם אשר לא ימלט מאחד משני ההפכים אם ערום משניהם יחד – וזה שקר; או יתקבצו שני ההפכים יחד בזמן אחד ונושא אחד – וזה גם כן שקר. והמשל בו: שהעצם או העצמים, אשר ירצה זה עתה שיחממם, ירצה זה שיקררם, ויתחיב מזה שלא יתחממו ולא יתקררו, להמנע שתי הפעולות – וזה שקר, כי כל גשם מקבל לאחד משני ההפכים; או יהיה זה הגשם חם קר יחד וכן כשירצה אחד מהם שיניע זה הגשם, יתכן שירצה האחר להניחו – ויתחיב שלא ינוע ולא ינוח או יהיה נע נח יחד. וזה המין מן הראיה נבנה על שאלת העצם הפרדי, אשר הוא ראש הקדמותיהם, ועל הקדמת בריאת המקרים, ועל הקדמת היות העדרי הקנינים ענינים נמצאים צריכים לפועל. שאילו יאמר האומר, שהחומר התחתון אשר עליו יבואו ההויה וההפסד זה אחר סור זה, לפי דעת הפילוסופים בלתי החומר העליון – רצוני לומר: נושאי הגלגלים – כמו שהתבאר זה במופת; ויאמר אומר, שיש שני אלוהות האחד – מנהיג החומר התחתון ואין התלות לפעלו בגלגלים והשני – מנהיג הגלגלים ואין התלות לפעלו בהיולי, כמו שחשבו המשנים – היה זה הדעת בלתי מחיב המנעות כלל. ואם יאמר אומר, שזה חסרון בחוק כל אחד מהם, להיותו בלתי משתמש במה שישתמש בו האחר, יאמר לו: אין זה חסרון בחוק אחד משניהם, כי הדבר ההוא אשר אין התלות לפעלו בו נמנע בחוקו, ואין חסרון בפועל בהיותו בלתי יכול על הנמנע; כמו שאין חסרון אצלנו, קהל המיחדים, באחד בהיותו בלתי מקבץ בין שני ההפכים בנושא אחד; ולא תתלה יכלתו בזה ולא במה שדומה לו מן הנמנעות.
וכאשר שיערו בחולשת זה הדרך, ואף על פי שהביאם אליו מביא סרו אל דרך אחר.
הדרך השני אמרו: אילו היו שני אלוהות, היה מתחיב שיהיה לשניהם ענין אחד שישתתפו בו וענין נמצא לאחד מהם ולא נמצא לאחר, בו נפלו החילוק והחילוף. וזהו דרך פילוסופי מופתי, כשימשך האדם אחריו ויתבארו הקדמותיו. והנה אבארם כשאזכור דעות הפילוסופים בזה הענין. וזה הדרך עוד לא ימשך לפי דעת כל מי שיאמין בתארים, שהקדמון ית׳ אצלו יש בו ענינים חלוקים רבים וענין החכמה בלתי ענין היכולת אצלו, וכן ענין היכולת אצלו בלתי ענין הרצון; אם כן לא ימנע, לפי הדעת ההוא, שיהיה כל אחד משני האלוהות בעל ענינים, מהם – מה שישותף בהם עם האחר ומהם – מה שיבדל ממנו בהם.
דרך שלישי הנה גם כן דרך, צריך אל הקדמה מהקדמות בעלי אלו הדרכים. והוא: שקצתם – והם קדמוניהם – יאמינו, שהאלוה רוצה ברצון, הרצון ההוא אינו ענין נוסף בעצם הבורא, אבל הוא רצון לא בנושא. ולפי אלו ההקדמות אשר בארנום, אבל ציורם רחוק, כפי מה שתראהו, אמרו: הרצון האחד אשר לא בנושא לא יהיה לשנים, כי לא תהיה עילה אחת מחיבת שני דינים לשני עצמים. וזה, כמו שהודעתיך, באור הנעלם במה שהוא נעלם ממנו – כי הרצון אשר יזכרוהו לא יצויר, והוא אצל קצתם נמנע, ואצל מי שיאמינהו יתחדשו עליו ספקות שאי אפשר למנותם – והם יקחוהו מופת על האחדות.
דרך רביעי אמרו: מציאות הפעולה מורה על פועל בהכרח ולא יורנו על רוב פועלים; ואין הפרש בין טענת הטוען, שהאלוה שנים או שלושה או עשרים או אי זה מספר שיזדמן. וזה מבואר נגלה. ואם תאמר שזאת ראיה, לא תורה על המנע הריבוי באלוה, רק היא מורה על סכלות המספר, ואפשר היותו אחד ואפשר היותו רבים; והשלים זה ראיתו בשאמר: ומציאות האלוה אין אפשרות בו, אבל הוא מחויב המציאות – ובטל, אם כן, אפשרות הריבוי. כן שם ראיתו בעל הראיה הזאת. וזה מבואר הטעות מאד – שמציאותו ית׳ הוא אשר אין אפשרות בו, אמנם דעתנו בו יהיה בו האפשרות, כי האפשר בידיעה בלתי האפשר במציאות. ואולי כמו שיחשבו הנוצרים שהוא שלשה – ואינו כן, כן נחשוב אנחנו שהוא אחד ואין הענין כן. וזה מבואר למי שהרגיל בידיעת התחיב התולדות מהקדמותיהם.
דרך חמישי אחד מן האחרונים חשב, שכבר מצא דרך מופתי על היחוד, והוא – הצורך ובאורו כך. אמר: אם יוכל האחד לעשות אלו הנמצאות, יהיה השני מותר, לא יצטרך אליו; ואם לא ישלם זה המציאות ולא יסודר אלא בשניהם יחד, יחובר לכל אחד מהם לאות, להצטרכו לאחר, והנה אינו מספיק בעצמו. וזה אמנם הוא סעיף מן ההמנעות.
ויש להקשות על זה המין מן הראיה, בשיאמר: לא כל מי שלא יפעל מה שאין בעצמו שיפעלהו יקרא לואה; שאנחנו לא נאמר על אחד מבני אדם שהוא חלוש, להיותו בלתי מניע אלף ככר, ולא ניחס לאלוה ית׳ לאות, להיותו בלתי יכול להגשים עצמו, או לברוא כמותו, או לברוא מרובע צלעו שוה לאלכסונו. כן לא נאמר שהוא לואה להיותו בלתי בורא לבדו – שחיוב מציאותם הוא שיהיו שנים – ולא יהיה זה צורך, אבל הכרח, והפכו הוא הנמנע. כמו שלא נאמר שהאלוה ית׳ לואה, להיותו בלתי יכול להמציא גשם, אלא בברוא עצמים פרדיים וקבצם במקרים יברא בהם, לפי דעתם; ולא נקרא זה צורך ולא לאות, שחילוף זה – נמנע. כן יאמר המשתף: נמנע שיעשה האחד לבדו – ואין זה לאות בחוק אחד מהם, שמציאותם – המחיב שיהיו שנים.
וכבר הלאו התחבולות קצתם, עד שאמרו, שהיחוד מקובל מן הדת; וגינו המדברים זה וּפִחֲתוּ אוֹמְרוֹ. אמנם אני רואה, שאומר זה מהם – איש חזק הדעת מאד, רחוק מקבל ההטעאה: שהוא, כאשר לא ישמע מדבריהם דבר הוא מופת באמת, ומצא נפשו שלא תנוח למה שחשבו שהוא מופת – אמר שזה דבר ילקח בקבלה מן הדת. כי אלו האנשים לא הניחו למציאות טבע מיושב כלל, שתובא ממנו ראיה אמיתית, ולא הניחו לשכל ידיעה מוטבעת ישרה שיולידו בה תולדות אמתיות. כל זה נעשה בכונה, עד שנניח מציאות, שנעשה ממנו מופת על מה שלא ימצא לו מופת, והביאנו זה לקצר ממופתי מה שימצא בו מופת. ואין להתרעם אלא לאל ולמודים על האמת מאנשי השכל.
Working English
I shall likewise explain to you in this chapter the proofs for unity according to the opinion of the mutakallimūn. They said: the one that existence points to as its Maker and Creator is one. The mother-methods of their proofs for unity are two: the method of mutual hindrance and the method of differentiation.
Method One — the method of mutual hindrance — is the one the majority of them favor. Its meaning: if the world had two gods, it would necessarily be the case that the atom which cannot be free of one of two contraries would be either free of both simultaneously — which is impossible — or that both contraries would be combined in one location at one time — which is also impossible. For example: the atom or atoms that one god wills now to heat, the other wills to cool; either they will be neither hot nor cold, owing to the mutual obstruction of the two acts — impossible, since every body is receptive of one of the two contraries — or this body will be hot and cold simultaneously.
When they perceived the weakness of this method — even though some impulse drew them to it — they turned to another method.
Method Two: they said if there were two gods it would necessarily follow that they share some meaning in common and differ in some meaning present in one and absent in the other — by which difference comes about. This is a genuinely philosophical, demonstrative method, which I shall elaborate when I mention the views of the philosophers on this subject. But this method also does not hold against everyone who believes in attributes — for the Eternal, in their view, has multiple, differentiated meanings, and the meaning of knowledge is distinct from the meaning of power, and the meaning of power is distinct from the meaning of will; so there is nothing to prevent each of the two gods from having meanings some of which he shares with the other and some of which distinguish him from the other.
Method Three: this too is a method requiring a premise from the premises of those who follow this way. Some of them — among the earlier ones — believe that God wills by a will, and that will is not an additional meaning in the essence of the Creator but is a will subsisting in no substrate. On the basis of this premise — the explanation of which, let alone its conception, is remote, as you see — they said: a single will subsisting in no substrate cannot belong to two, for they said one cause cannot necessitate two effects in their own essence.
Method Four: they said the existence of an act necessarily points to an agent but does not inform us of the number of agents. Nor is there any difference between the claim that God is two, or three, or twenty, or any other number — and this is clear and obvious. If you say: this argument does not point to the impossibility of plurality in God but only to ignorance of the number — it is possible He is one and possible He is many — then he completes his proof by saying: God's existence admits no possibility but is necessary, and this abolishes the possibility of plurality.
Method Five: some later thinkers claimed to have found a demonstrative proof for unity — namely, the argument from mutual need. Its explanation: if these existents were complete through the act of one god alone, the second would be superfluous and unneeded; but if this existence could neither be completed nor ordered except by both together, then each would be accompanied by deficiency, owing to his need of the other, and thus neither is self-sufficient.
This is merely a branch of the mutual hindrance argument. And one can object to this form of reasoning by saying: not everyone who fails to do what it is not in his nature to do is called incapable — for we do not call a human being weak merely because he cannot move a thousand quintals, nor do we attribute incapacity to God for being unable to corporealize Himself, or to create His equal, or to create a square whose side equals its diagonal. Likewise we do not say He is incapable for failing to create a single thing whose existence is necessarily two.
Some of them found themselves so at a loss that one said unity is accepted on scriptural authority. The mutakallimūn expressed great revulsion at this and looked down upon the one who said it. But I, for my part, consider the one among them who said this to be a man of very sound mind, far from accepting sophistry — for when he did not hear among their arguments anything that was a genuine demonstration, and found that his own soul was not put to rest by what they claimed were proofs, he said: this is something to be accepted from Scripture. For these groups have left for existence no stable nature from which sound inference can be drawn, and have left the intellect no straight natural faculty by which to produce sound conclusions — all of this they did deliberately so as to posit an existence by which to demonstrate what cannot otherwise be demonstrated. This necessitated that we fall short of proof for what is genuinely demonstrable. There is no complaint but to God, and to those of good faith among people of reason.