I:25 · Shakhan · parallel

The original beside the translation.

Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)

← Read with translation & glosses Commentators on AlHaTorah ↗

Judeo-Arabic original

שכן. מעלום אן מעני הד'א אלפעל אלסכן: והוא שוכן באלוני ממרא, ויהי בשכן ישראל. והד'א הו אלמעלום אלמשהור.

ומעני אלסכן הו דואם אלמקים פי מכאן מא פי ד'לך אלמכאן, פאנה בטול אקאמהֵ אלחיואן פי מכאן — עאמא כאן או כ'אצא — יקאל פיה אנה סכן פי ד'לך אלמוצ'ע, ואן כאן הו מתחרכא פיה בלא שך.

ואסתעיר ד'לך למא ליס בחיואן, בל לכל אמר ת'בת ולזם שיא אכ'ר, פיקאל פיה איצ'א לשון שכינה, ולו לם יכן אלשי אלד'י לזמה ד'לך אלאמר מכאנא, ולא כאן אלאמר איצ'א חיואנא: קאל תשכן עליו עננה. ולא שך אן אלעננה ליסת חיואנא, ולא אליום ג'סמא אצלא, בל הו ג'ז זמאן.

ובחסב הד'ה אלאסתעארה אסתעיר ללה תעאלי, אעני לדואם סכינתה או ענאיתה פי אי מוצ'ע דאמת פיה, או לכל אמר דאמת בה אלענאיה: פקיל וישכן כבוד י״י, ושכנתי בתוך בני ישראל, ורצון שכני סנה.

וכל מא ג'א מן הד'א אלפעל מנסובא ללה הו במעני דואם סכינתה, אעני נורה אלמכ'לוק פי מוצ'ע, או דואם אלענאיה באמר מא כל מוצ'ע בחסבה.

Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)

׳שכון׳. ידוע כי ענין זאת המלה הוא התמדת העומד במקום אחד: ״והוא שוכן באלוני ממרא״, ״ויהי בשכון ישראל״ – וזהו הידוע המפורסם. וענין השכינה במקום הוא התמדת העומד במקום אחד במקום ההוא כי באריכות עמידת בעל החיים במקום כולל או מיוחד, יאמר בו שהוא שכן במקום ההוא, ואף על פי שהיה מתנועע בו בלא ספק.

והושאל זה למה שאינו בעל חיים אבל לכל ענין שהתישב ושקד על דבר אחר יאמר בו גם כן ׳לשון שכינה׳ ואף על פי שלא היה הדבר אשר שקד עליו הענין ההוא – מקום ולא היה הענין ההוא גם כן בעל חיים – אמר ״תשכון עליו עננה״, ואין ספק, כי ה׳עננה׳ אינה בעל חיים ולא ה׳יום׳ גוף כלל אלא חלק זמן.

ולפי זאת ההשאלה הושאל לאלוה ית׳ – כלומר: להתמדת שכינתו או השגחתו באיזה מקום שהתמידה בו השכינה או בכל דבר שהתמידה בו ההשגחה – ונאמר: ״וישכון כבוד יי׳״, ״ושכנתי בתוך בני ישראל״, ״ורצון שוכני סנה״. וכל מה שבא מזאת הפעולה מיוחס לאלוה ית׳ הוא בענין התמדת שכינתו – כלומר: אורו הנברא – במקום, או התמדת ההשגחה בדבר אחד – כל מקום כפי ענינו.

Working English

Shakhan. It is well known that the meaning of this verb is residing: 'and he dwelt in the plains of Mamre' (Gen 14:13); 'and it came to pass, when Israel dwelt' (Gen 35:22). This is the well-known, familiar meaning.

And the meaning of residing is the continued staying of one who abides in a place within that place; for, by the length of a living thing's staying in a place — whether general or particular — it is said of it that it dwelt in that spot, even though it is undoubtedly in motion within it.

And that was borrowed for what is not a living thing — rather, for everything that abides and clings to another thing, of which too the expression 'dwelling' is used, even if the thing to which that matter clings is not a place, and the matter itself is not a living thing: He said 'let a cloud dwell upon it' (Job 3:5). And there is no doubt that the cloud is not a living thing, nor is the day a body at all, but rather a portion of time.

And in accordance with this borrowing it was borrowed of God, may He be exalted — I mean for the perpetuity of His Indwelling or His providence in whatever place it endures, or for every matter over which providence endures: so it is said 'and the glory of the Lord abode' (Exod 24:16); 'and I will dwell among the children of Israel' (Exod 29:45); 'and the good will of Him that dwelt in the bush' (Deut 33:16).

And every instance of this verb that comes ascribed to God is in the sense of the perpetuity of His Indwelling — I mean His created light in a place — or the perpetuity of His providence over some matter, each place according to its own measure.