I:56 · Existence & Essence · parallel

The original beside the translation.

Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)

← Read with translation & glosses Commentators on AlHaTorah ↗

Judeo-Arabic original

אעלם אן אלשבהיה הי נסבהֵ מא בין שיין ואי שיין לא תקדר בינהמא נסבה כד'לך לא תתצור בינהמא שבהיה וכד'לך כל מא לא שבהיה בינהמא פלא נסבה בינהמא. מת'אל ד'לך אנה לא יקאל הד'ה אלחרארה שביהה בהד'א אללון ולא הד'א אלצות שביה בהד'ה אלחלאוה והד'א אמר בין בנפסה פלמא כאנת אלנסבה ביננא ובינה תעאלי מרתפעה אעני בינה ובין מא סואה לזם ארתפאע אלשבהיה איצ'א. ואעלם אן כל שיין המא תחת נוע ואחד אעני אן תכון מאהיתהמא ג'מיעא ואחדה גיר אנהמא מכ'תלפאן באלכבר ואלצגר או אלשדה ואלצ'עף או נחו ד'לך פאנהמא ג'מיעא מתשאבהאן צ'רורה ואן אכ'תלפא הד'א אלנחו מן אלאכ'תלאף. מת'אל ד'לך אן אלכ'רדלה ופלך אלכואכב אלת'אבתה מתשאבהאן פי אלאבעאד אלת'לאת'ה ואן כאן הד'א פי גאיהֵ אלכבר והד'ה פי גאיהֵ אלצגר מעני וג'וד אלאבעאד פיהמא ואחד. וכד'לך אלשמע אלמד'אב פי אלשמס ואסטקס אלנאר מתשאבהאן פי אלחרארה ואן כאנת תלך אלחרארה פי גאיהֵ אלשדה והד'ה אלחרארה פי גאיה מן אלצ'עף לכן מעני ט'הור הד'ה אלכיפיה פיהמא ג'מיעא ואחד.

והכד'א כאן ינבגי אן יפהם מן יעתקד אן ת'ם צפאת ד'אתיה יוצף בהא אלבארי והי אנה מוג'וד וחי וקאדר ועאלם ומריד אנהא ליסת הד'ה אלמעאני תנסב אליה ואלינא במעני ואחד ויכון אלאכ'תלאף בין תלך אלצפאת ובין צפאתנא באלאעט'ם או אלאכמל או אלאדום או אלאת'בת חתי יכון וג'ודה את'בת מן וג'ודנא וחיאתה אדום מן חיאתנא וקדרתה אעט'ם מן קדרתנא ועלמה אכמל מן עלמנא ואראדתה אעם מן אראדתנא ויעם אלמעניין חד ואחד כמא יזעם האולא ליס אלאמר כד'לך בוג'ה לאן באב אפעל אנמא ינטק בה בין אלאשיא אלתי יקאל עליהא ד'לך אלמעני בתואטו ואד'א כאן ד'לך לזם אלשבה ועלי ראיהם אלד'ין ירון אן הנאך צפאת ד'אתיה כמא לזם אן תכון ד'אתה תעאלי לא תשבה אלד'ואת כד'לך כאן ינבגי אן תכון צפאתה אלד'אתיה אלתי יזעמונהא לא תשבה אלצפאת ולא יג'מעהמא חד ואחד וליס כד'לך יפעלון בל יט'נון אן יג'מעהמא חד ואחד ואן לא תשאבה בינהמא.

פקד באן למן יפהם מעני אלתשאבה אנה תעאלי אנמא יקאל עליה ועלי כל מא סואה מוג'וד באשתראך מחץ' וכד'לך אנמא יטלק אלעלם ואלקדרה ואלאראדה ואלחיאה עליה תעאלי ועלי כל ד'י עלם וקדרה ואראדה וחיאה באלאשתראך אלמחץ' אלד'י לא תשאבה מעני בינהמא אצלא.

ולא תט'ן אנהא תקאל בתשכיך לאן אלאסמא אלתי תקאל בתשכיך הי אלתי תקאל עלי שיין בינהמא תשאבה פי מעני מא וד'לך אלמעני ערץ' פיהמא וליס הו מקומא לד'את כל ואחד מנהמא והד'ה אלאשיא אלמנסובה לה תעאלי ליסת הי אעראצ'א ענד אחד מן אהל אלנט'ר והד'ה אלצפאת אלתי לנא כלהא אעראץ' בחסב ראי אלמתכלמין פיא לית שערי מן אין וקע אלשבה חתי יג'מעהמא חד ואחד פתכון מקולה בתואטו כמא יזעמון. פהד'א ברהאן קטעי עלי כון הד'ה אלאוצאף אלמנסובה לה ליס בין מענאהא ומעני הד'ה אלמעלומה ענדנא שרכה בוג'ה ולא עלי חאל ואנמא אלשרכה פי אלאסם לא גיר ואד'א

כאן ד'לך כד'לך פלא ינבגי אן תעתקד מעאני זאידה עלי אלד'את שבה הד'ה אלצפאת אלתי הי זאידה עלי ד'אתנא למא אשתרכא פי אלאסם. פהד'א אלמעני עט'ים אלג'לאלה ענד אלעארפין פאחפט'ה וחצלה חק תחצילה ליכון עתידא למא יראד תפהימך איאה:

Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)

דע – כי ההדמות הוא יחס אחד בין שני דברים; וכל שני דברים שלא ישוער ביניהם יחס, כן לא יצויר ביניהם דמיון; וכן כל מה שאין דמיון ביניהם אין יחס ביניהם. והמשל בו – שלא יאמר: זה החום דומה לזה המראה, ולא זה הקול דומה לזה המתיקות. וזה – דבר מבואר בעצמו. וכאשר הסתלק היחס ביניהו ובינו ית׳ – רצוני לומר: בינו ובין זולתו – התחייב הסתלק הדמיון גם כן. ודע – כי כל שני דברים שהם תחת מין אחד – רצוני לומר: שתהיה מהות שניהם אחת אלא שהם מתחלפים בגודל ובקטנות, או בחוזק ובחולשה, או כיוצא בזה – הנה שניהם מתדמים בהכרח, ואף על פי שהם מתחלפים זה המין מן החילוף. והמשל בו – כי גרגר החרדל וגלגל הכוכבים הקיימים מתדמים ברחקים והשלשה; ואף על פי שזה בתכלית הגודל וזה בתכלית הקטנות, ענין מציאות הרחקים בהם אחד. וכן השעוה הנתכת בשמש ויסוד האש מתדמים בחום, ואף על פי שהחום ההוא בתכלית החוזק וזה החום בתכלית מן החולשה, אלא שענין הראות זה האיכות בשניהם יחד – אחד.

וכן היה ראוי שיבין מי שיאמין שיש תארים עצמיים, יתואר בהם הבורא ית׳ – והם: שהוא נמצא וחי ויכול ויודע ורוצה – שאין אלו הענינים מיוחסים אליו ואלינו בענין אחד, ויהיה החילוף בין התארים ההם ובין תארינו בגדול או בשלם או במתמיד או בקיים, עד שיהיה מציאותו יותר קיימת ממציאותנו, וחייב יותר מתמידים מחיינו, ויכולתו יותר גדולה מיכלתנו וחכמתו יותר שלמה מחכמתנו ורצונו יותר כולל מרצוננו – ויכלול שני הענינים גדר אחד כמו שיחשבו הם. אין הענין כן בשום פנים כי ענין ׳יותר מכך׳ אמנם יאמר בין הדברים אשר יאמר עליהם הענין ההוא בהסכמה ואם היה כן – התחיב הדמיון; ולפי דעתם אשר יראו שיש לו תארים עצמיים – כמו שהתחיב שיהיה עצמו ית׳ בלתי דומה לעצמים כן ראוי שיהיו תאריו העצמיים אשר יחשבום בלתי דומים לתארים ולא יקבצם גדר אחד; ולא כן יעשו – אבל יחשבו שיקבצם גדר אחד ושאין דמיון ביניהם.

הנה כבר התבאר למי שיבין ענין הדמיון, שהוא ית׳ אמנם יאמר עליו ועל זולתו: ׳נמצא׳ – בשתוף גמור. וכן אמנם הותרו החכמה והיכולת והרצון והחיים עליו ית׳ ועל כל בעל חכמה ויכולת ורצון וחיים – בהשתתפות גמור, אשר אין דמיון ענין ביניהם כלל.

ולא תחשוב שהם יאמרו בסיפוק – כי השמות אשר יאמרו בְּהִסְתַּפֵּק הם אשר יאמרו על שני דברים שביניהם דמיון בענין אחד, והענין ההוא – מקרה בהם ואינו מעמיד עצם כל אחד מהם; ואלו הדברים המיוחסים לו ית׳ אינם מקרים אצל אחד מבעלי העיון, ואלו התארים אשר לנו הם כולם מקרים, לפי דעת המדברים. ואני תמה מאין נפל הדמיון עד שיקבצם גדר אחד ויהיו נאמרים בהסכמה כמו שיחשובו? זה – מופת חותך על היות התארים המיוחסים לו, אין בין עניניהם וענין אלו הנודעים אצלנו שתוף בשום פנים ולא בשום ענין, ואמנם השיתוף – בשם, ולא בדבר אחר.

ואחר שהוא כן, אין ראוי שתאמין ענינים מוספים על העצם כדמות אלו התארים, אשר הם נוספים על עצמנו, בעבור שהשתתפו בשם. וזה הענין – גדל המעלה אצל היודעים. ושמרהו והבינהו הבנה טובה, להיות מזומן למה שארצה להבינך אותו.

Working English

Know that resemblance is a relation of sorts between two things. Any two things between which no relation can be posited — between those two no resemblance is conceivable; and likewise, whatever has no resemblance between them, no relation holds between them either. For example, one does not say that this heat resembles this color, nor that this sound resembles this sweetness — and that is a self-evident matter. Therefore, since the relation between us and Him, exalted be He — I mean between Him and everything other than He — is entirely absent, of necessity similarity too is absent. And know that any two things that are under a single species — that is, whose quiddity is altogether one, though they differ in size and smallness, or in intensity and weakness, or the like — those two necessarily resemble each other, even if they differ in that fashion of difference. For example, a mustard seed and the sphere of the fixed stars resemble each other in the three dimensions, even though one is at the extreme of largeness and the other at the extreme of smallness — the meaning of the existence of dimensions in both of them is one. Likewise, the wax melted in the sun and the element of fire resemble each other in heat, even though that heat is at the extreme of intensity and this heat is at the extreme of weakness — yet the meaning of the manifestation of this quality in both of them is one.

And likewise ought to be understood by one who believes that there are essential attributes by which the Creator is described — namely, that He is existent, living, powerful, knowing, and willing — that these meanings are not attributed to Him and to us with a single meaning, the difference between those attributes and our attributes being only in the superlatives of greater, more perfect, more permanent, more stable; such that His existence is more stable than our existence, and His life more permanent than our life, and His power greater than our power, and His knowledge more perfect than our knowledge, and His will more universal than our will — and that a single shared meaning extends over both, as these people claim. The matter is not at all so; for the comparative form is only applied among things of which that meaning is predicated synonymously, and when that is the case, resemblance follows. Yet on their view — which holds that there are essential attributes — just as His essence, exalted be He, is necessarily unlike all essences, so too His essential attributes, as they claim, ought to be unlike all attributes, with no single shared meaning uniting them. But they do not proceed that way; rather they suppose that a single shared meaning does unite them, though without resemblance between the two.

It has thus become clear to one who understands the meaning of resemblance, that 'existent' is said of Him, exalted be He, and of everything other than He, only by pure homonymy; and likewise, 'knowing,' 'powerful,' 'willing,' and 'living' are applied to Him, exalted be He, and to every possessor of knowledge, power, will, and life, only by pure homonymy — a homonymy in which there is absolutely no sharing of meaning between the two.

And do not suppose that these terms are said by analogy of attribution; for terms said by analogy of attribution are those said of two things between which there is resemblance in some meaning — and that meaning is an accident in both of them, not constitutive of the essence of either. But the attributes ascribed to Him, exalted be He, are not accidents in the view of any of the speculative thinkers; while all these attributes of ours are accidents according to the opinion of the Mutakallimūn. So I would ask: whence does the resemblance arise, such that a single shared meaning could unite them and the predication be synonymous, as they claim? This is a conclusive proof that between the meaning of these attributes ascribed to Him and the meaning of those known to us there is no sharing whatsoever, under any condition — the sharing is in the name alone.

Since that is so, one ought not to believe that there are meanings additional to the essence that resemble these attributes of ours — which are additional to our essence — merely because they share the same name. This meaning is of great majesty in the view of those who truly know; so guard it and master it properly, so that you will be prepared for what one wishes to make you understand.