I:74 · Seven Methods · parallel
The original beside the translation.
Maimonides wrote the Guide in Judeo-Arabic; it entered the Jewish canon through Samuel Ibn Tibbon's Hebrew. Here the source sits beside that translation. Alignment is by chapter, not yet phrase by phrase. (Al-Ḥarizi's rival Hebrew will join when its text is in hand.)
← Read with translation & glossesCommentators on AlHaTorah ↗
Judeo-Arabic original
הד'א אלפצל אצ'מן לך פיה אלאכ'באר בדלאיל אלמתכלמין עלי כון אלעאלם מחדת'א ולא תטאלבני בוצף ד'לך בעבאראתהם ולא בתטוילהם לכני אכ'ברך במקצד כל מנהם ובטריק אסתדלאלה עלי את'באת חדת' אלעאלם או אבטאל קדמה ואנבה לך עלי אלמוצ'ע אלד'י פיה אלכ'לל.
אלטריק אלאול זעם בעצ'הם אן באלחאדת' אלואחד יסתדל עלי אן אלעאלם מחדת' כאנך קלת אן שכ'ץ זיד אלד'י כאן נטפה ת'ם תנקל חאלא בעד חאל חתי צאר אלי כמאלה ומחאל אן יכון הו אלד'י גיר נפסה ונקלהא מן חאל אלי חאל בל לה מגיר גירה.
טריק ת'אן קאלוא איצ'א אן בחדות' שכ'ץ מן אלאשכ'אץ אלמתנאסלה יתברהן אן אלעאלם כלה מחדת'. וביאן ד'לך אן זידא הד'א לם יכן ת'ם כאן פאן כאן לא ימכן בוג'ה אלא מן עמר אביה פאבוה איצ'א חאדת' פאן כאן לא ימכן אן יכון אבוה אלא מן עמר ג'דה פאלסלסלה תקף ולא יסתמר אלתנאסל לא נהאיה.
טריק ת'אלת' קאלוא ג'ואהר אלעאלם לא תנפך בוג'ה ען אן תכון מג'תמעה או מפתרקה וקד תג'תמע מנהא ג'ואהר תארה ותפתרק אכ'רי. ובין ואצ'ח אן באעתבאר ד'אתהא לא ילזמהא אג'תמאע פקט ולא אפתראק פקט לאן לו כאנת ד'אתהא מוג'בה לאחדהמא לכאנת לא תכ'לו מנה.
טריק ראבע קאלוא אלעאלם כלה מרכב מן ג'והר וערץ' ולא ינפך ג'והר מן אלג'ואהר ען. ערץ' או אעראץ' ואלאעראץ' כלהא חאדת'ה פילזם אן יכון אלג'והר אלחאמל להא חאדת'א לאן כל מקארן ללחואדת' ולא ינפך ענהא פהו חאדת'.
פקד תסלם פי הד'ה אלטריק ת'לאת' מקדמאת תחתאג' אלי מא לא כ'פא בה עלי אהל אלנט'ר אחדאהן אן מא לא נהאיה לה עלי ג'ההֵ אלתעאקב מחאל ואלת'אניה אן כל ערץ' חאדת' וכ'צמנא אלד'י ידעי קדם אלעאלם ינאכרנא פי ערץ' מוג'וד קאים לא נהאיה.
טריק כ'אמס והי טריק אלתכ'ציץ. הד'ה אלטריקה יות'רונהא ג'דא ג'דא ומענאהא ראג'ע למא בינת לך פי מקדמתהם אלעאשרה וד'לך אנה יקצד בפכרה אלי אלעאלם באסרה או לאי ג'ז שא מן אג'זאיה ויקול הד'א ג'איז אן יכון עלי גיר מא הו עליה פמן אכ'צה בהד'ה אלאחואל.
ויפרעון הד'א אלטריק לג'זאיאת כת'ירה ג'דא עאמה וכ'אצה חתי יקולון מא כון אלארץ' תחת אלמא באולי מן כונהא פוק אלמא פמן כ'צץ להא הד'א אלמכאן.
והד'א כלה ילזם בתסלים אלמקדמה אלעאשרה מצ'אפא אלי כון בעץ' מן יזעם קדם אלעאלם לא ינאכרנא פי אלתכ'ציץ כמא סנבין. ובאלג'מלה הד'א ענדי אחסן טריק ולי פיה ראי סתסמעה.
טריק סאדס זעם בעץ' אלמתאכ'רין אנה עת'ר עלי טריק חסנה ג'דא אחסן מן כל טריק תקדם והי תרג'יח אלוג'וד עלי אלעדם. קאל אלעאלם ממכן אלוג'וד ענד כל אחד לאנה לו כאן ואג'ב אלוג'וד לכאן הו אלאלאה ונחן אנמא נתכלם פי אלעאלם.
טריק סאבע קאל איצ'א בעץ' אלמחדת'ין אנה ית'בת חדת' אלעאלם במא תקולה אלפלאספה מן בקא אלאנפס. קאל אד'א כאן אלעאלם קדימא פיכון אלנאס אלד'ין מאתוא פי מא לם יזל לא יתנאהי עדדהם פקד וג'דת אד'א אנפס לא נהאיה להא מוג'ודה מעא.
אמא בעץ' מתאכ'רי אלפלאספה פחלוא הד'א אלשך באן קאלוא אלאנפס אלבאקיה ליסת אג'סאמא פיכון להא מכאן ווצ'ע פימתנע פי וג'ודהא מא לא יתנאהי.
ואעלם אן כל מן ירום את'באת חדת' אלעאלם או אבטאל קדמה בהד'ה אלטרק אלכלאמיה פלא בד לה צ'רורה מן אסתעמאל אחדי האתין אלמקדמתין או כלתיהמא והי אלמקדמה אלעאשרה אעני אלתג'ויז אלד'הני.
פהד'ה הי אמהאת טרק אלמתכלמין פי את'באת חדת' אלעאלם. פלמא ת'בת להם בהד'ה אלאדלה אן אלעאלם חאדת' לזם באלצ'רורה אן לה צאנע אחדת'ה בקצד ואראדה ואכ'תיאר ת'ם בינוא בעד ד'לך אנה ואחד בטרק נבינהא לך פי הד'א אלפצל.
Ibn Tibbon · Hebrew (public domain, via Sefaria)
זה הפרק אכלול לך בו סיפור ראיות המדברים על היות העולם מחודש. ולא תבקש ממני לספרם בלשונותם ולא באריכותם, אבל אגיד לך כונת כל אחד מהם ודרך הוראותיו לקיים חידוש העולם או לבטל קדמותו, ואעירך על ההקדמות אשר נעזר בהם בעל דרך ההוא, בקצרה. ואתה כשתקרא בספריהם הארוכים וחיבוריהם הידועים, לא תמצא כלל ענין נוסף על מה שתבינהו מדברי אלה בהביאם ראיה על זה הענין, אלא שאתה תמצא דברים יותר רחבים ולשונות נאים ויפים; ואולי אוזנו בשירים ונשקלו במליצות ונבחר להם צַחוּת דברים; ואולי נאמרו בלשון סתום, וכוון בזה – להבהיל השומע ולהפחיד המתבונן, ותמצא בחיבוריהם גם כן מהישנות הענינים והפיל הספקות והתירם לפי מחשבתם ועמוד כנגד מי שחלק עליהם, הרבה מאד.
הדרך הראשון חשבו קצתם, שבמחודש האחד יש ראיה שהעולם מחודש, כאילו תאמר, כי ראובן, שהיה טפת זרע, ואחר כך נעתק ענין אחר ענין עד שהגיע אל שלמותו – מן השקר שיהיה הוא אשר שינה עצמו והעתיקו מענין אל ענין, אבל יש לו מְשַׁנֶּה חוץ ממנו; הנה כבר התבאר צרכו אל עושה, תיקן בנינו והעתיקו מענין אל ענין, וכן ההקש באילן התמר הזה וזולתו, ואמרו, שכן ההקש בעולם בכללו. הנה אתה רואה, שזה יאמין, שאי זה דין שימצא לגשם אחד, יתחיב שידונו בו על כל גשם.
דרך שני אמרו גם כן, שבהתחדש איש מן האישים הנולדים יתבאר במופת, שהעולם כולו מחודש. ובאור זה – שראובן זה לא היה ואחר כך היה, ואם אי אפשר היותו אלא מיעקב אביו – הנה אביו גם כן מחודש ואם אי אפשר היות אביו אלא מיצחק זקנו – והנה יצחק גם כן מחודש; והנה ילך זה אל לא תכלית – וכבר הניחו, שמציאות מה שאין תכלית לו על זה הדרך – שקר, כמו שבארנו באחת עשרה מהקדמותיהם. וכן אילו הגעת, על דרך משל, ל׳איש ראשון׳ אין אב לו, והוא ׳אדם׳, תתחיב השאלה: ממה זה נתהוה ׳אדם׳ זה? ותאמר, על דרך משל: מן העפר; וראוי שישאל: והעפר ההוא ממה נתהוה? ויענה, על דרך משל: מן המים; וישאל: והמים ההם ממה זה נתהוו? – ואמרו: שעל כרחך ילך זה אל לא תכלית, והוא שקר; או תגיע בסוף למציאות דבר אחר ההעדר הגמור, וזהו האמת, אצלו תפסק השאלה. ואמרו שזה מופת על שהעולם נמצא אחר העדר הגמור המוחלט.
דרך שלישי אמרו: עצמי העולם לא ימלטו בשום פנים מהיותם מקובצים או מפורדים או שיקובצו מהם עצמים פעם ויפרדו פעם אחרת. ומבואר נגלה הוא, שלפי בחינת עצמם אין ראוי להם קיבוץ לבד או פירוד לבד; שאילו היה עצמם וטבעם גוזר שיהיו נפרדים לבד – לא התקבצו לעולם, וכן אלו היה עצמם ואמיתתם גוזר שיהיו מקובצים לבד – לא התפרדו לעולם; ואם כן, אין הפרוד יותר ראוי בהם מן הקיבוץ, ולא הקיבוץ יותר ראוי בהם מן הפרוד; יהיה אם כן היות קצתם מתקבצים וקצתם מתפרדים וקצתם ישתנו עליהם הענינים – פעם יתקבצו ופעם יתפרדו – ראיה על היות העולם מחודש. הנה כבר התבאר לך, שבעל זה הדרך נעזר בהקדמה הראשונה מהקדמותיהם וכל המתחיב ממנה.
דרך רביעי אמרו: העולם כולו מורכב מעצם ומקרה, ולא ימלט עצם מן העצמים ממקרה או מקרים; והמקרים כולם מחודשים – ויתחיב שיהיה העצם הנושא להם מחודש, כי כל מחובר למחודשים ולא ימלט מהם הוא מחודש; אם כן העולם בכללו מחודש. ואם יאמר אומר: אולי העצם בלתי מחודש, והמקרים הם המתחדשים הבאים עליו זה אחר סור זה אל לא תכלית? אמרו: אם כן, יתחיב שיהיו מחודשים אין תכלית להם – וזה כבר שמוהו שקר. וזה הדרך הוא החזק שבדרכים והטוב שבהם אצלם עד שרבים חשבוהו מופת.
וכבר קבלו בזה הדרך שלוש הקדמות, יצטרכו אל מה שאינו נעלם מבעלי העיון. האחת מהם: שמה שאין לו תכלית על צד בוא האחד אחר סור האחר – שקר. והשנית: שכל מקרה – מחודש ובעל דיננו האומר בקדמות העולם יכחישנו במקרה מן המקרים, והוא התנועה הסיבובית – שאריסטו יחשוב שהתנועה הסיבובית בלתי הוה ולא נפסדת, ולזה יהיה אצלו זה המתנועע, אשר נמצאה לו התנועה הזאת, בלתי הוה ולא נפסד. ואין תועלת לנו בקיום חידוש שאר המקרים, אשר בעל דיננו לא ירחיק לנו חידושם ויאמר שהם באים זה אחר סור זה על בלתי מחודש בסיבוב וכן יאמר בזה המקרה לבדו, והוא התנועה הסיבובית – רצוני לומר: תנועת הגלגל – שהוא בלתי מחודש ואינו ממין מקרה מן המקרים המחודשים. הנה המקרה ההוא לבדו צריך שיחקר עליו ויבואר חידושו. וההקדמה השלישית אשר קבלה בעל זה הדרך היא – שאין נמצא מוחש בלתי העצם והמקרה – רצוני לומר: העצם ההוא הפרדי ומה שיאמינהו ממקריו. אמנם אם היה הגשם מרכב מחומר וצורה, כפי מה שבאר במופת בעל דיננו, צריך שיתבאר במופת היות החומר הראשון והצורה הראשונה הוות נפסדות, ואז יתבאר מופת חידוש העולם.
דרך חמישי והוא דרך ההתיחד. זאת הדרך יבחרוה מאד מאד, וענינה שב למה שבארתי לך בהקדמתם העשירית, וזה: שהוא יכון במחשבתו אל העולם בעצמו או לאי זה חלק שירצה מחלקיו ויאמר: זה עובר שיהיה לפי מה שהוא מן התואר והשיעור ובאלו המקרים הנמצאים בו ובזה הזמן והמקום אשר נמצא בו, ועובר שיהיה יותר גדול או יותר קטן או בחילוף זה התואר או במקרים כך או ימצא קודם זמן מציאותו או אחריו או בזולת זה המקום; אם כן, התיחדו בתמונה אחת או בשיעור או במקום או במקרה מן המקרים ובזמן מיוחד, עם העברת חלופם כולם, הוא ראיה על מיחד בוחר רצה אחד משני אלה העוברים; ואם כן, צורך העולם בעצמו או אי זה חלק מחלקיו למיחד – ראיה על היותו מחודש – שאין הפרש בין אמרך: ׳מיחד׳ ובין אמרך: ׳פועל׳ או ׳בורא׳ או ׳ממציא׳ או ׳מחדש׳ או ׳מכון׳ – הכל ירצה בו ענין אחד.
ויעשו לדרך הזה סעיפים רבים מאד, כוללים ומיוחדים, עד שיאמרו: אין היות הארץ תחת המים יותר ראוי מהיותה על המים – ומי ייחד לה זה המקום? ואין היות השמש עגולה יותר ראוי מהיותה מרובעת או משולשת, שיחס התארים כולם לגשמים בעלי התארים יחס אחד – אם כן, מי ייחד השמש בזה התואר? וכן יבחנו פרטי העולם כולו – עד שהם כשיראו פרחים חלוקי המראים יפלא בעיניהם ותחזק אצלם זאת הראיה. ואמרו: הנה זאת ארץ אחת ומים אחדים, ולמה היה זה הפרח ירוק וזה אדום? – אין זה כי אם במיחד והמיחד ההוא הוא האלוה; אם כן, העולם כולו צריך למי שייחדהו כולו וכל חלק מחלקיו באחד מן הפרטים.
וזה כולו יתחייב בקבלת ההקדמה העשירית; מצורף אל היות קצת מי שיחשוב קדמות העולם לא יחלוק עלינו בהתיחדות, כמו שאבאר. וסוף דבר – זה אצלי הטוב שבדרכים ולי בו דעת תשמעהו.
דרך ששי חשב אחד מן האחרונים, שהוא מצא דרך טובה מאד, יותר טובה מכל דרך שקדמה, והיא הכרעת המציאות על ההעדר. אמר: העולם – אפשר המציאות אצל כל אדם, שאילו היה מחויב המציאות – היה הוא האלוה, ואנחנו אמנם נדבר עם מי שיקים מציאות האלוה ויאמר בקדמות העולם; והאפשר הוא – שאפשר שימצא ואפשר שלא ימצא, ואין המציאות יותר ראוי בו מן ההעדר; אם כן, היות זה האפשר המציאות נמצא – עם השתוות דין מציאותו והעדרו – הוא ראיה על מכריע הכריע מציאותו על העדרו. וזה דרך מספיק מאד, והוא סעיף מסעיפי ההתיחדות הקודם אלא שהחליף מלת ׳מיחד׳ ב׳מכריע׳ והחליף עניני הנמצא במציאות הנמצא עצמו; והטענו או טעה בענין מאמר האומר: ״העולם – אפשר המציאות״, כי בעל דיננו המאמין קדמות העולם יפיל שם האפשר – באמרו: ״העולם אפשר המציאות״ – על בלתי הענין אשר יפילהו עליו המדבר, כמו שנבאר. ועוד, שמאמרו, שהעולם צריך למכריע, יכריע מציאותו על העדרו – מקום ספק גדול מאוד, כי ההכרעה וההתיחדות אמנם יהיו לנמצא אחד מקבל לכל אחד משני ההפכים או לכל אחד משני המתחלפים בשוה, ויאמר אחר שמצאנוהו בענין הפלוני ולא נמצאהו בענין האחר – היא ראיה על פועל מכון. כאילו אמרת: שזה הנחושת אינו בקיבול צורת המחם יותר ראוי מאשר הוא בקבול צורת המנורה; וכאשר מצאנוהו מנורה או מחם, ידענו בהכרח, שֶׁמְּיַחֵד וּמְכַוֵּן כִּוֵּן אחד משני אלו העוברים – שכבר התבאר שהנחשת נמצא ושני העוברים המיוחסים לו נעדרים ממנו קודם הכרעת המכריע. אמנם הדבר הנמצא, הנחלק עליו, אם מציאותו כן לא סרה ולא תסור או נמצא אחר העדר, הנה לא יצויר בו בשום פנים זה הענין ולא יאמר: מי הכריע מציאותו על העדרו? אלא אחר ההודאה בשהוא נמצא אחר ההעדר – וזהו הענין הנחלק עליו. ואם נקח מציאותו והעדרו מֶחְשָׁבַי, כבר שבנו להקדמה העשירית בעצמה, והיא התבוננות הדמיונות והמחשבות לא התבוננות הנמצאות והמושכלות – כי הבעל דין אשר יאמין קדמות העולם יראה שדמותנו העדרו כדמותנו כל נמנע שיפול בדמיון, ואין הכונה – לסתור מאמריהם; ואמנם, בארתי לך, שזה הדרך, אשר חשבו בה אשר היא דרך זולת מה שקדם, אינו אמת, אבל דינה כדין מה שלפניה משיעור זאת ההעברה הידועה.
דרך שביעי אמר גם כן אחד מן החדשים, שהוא יקיים חידוש העולם במה שיאמרו אותו הפילוסופים מהשאר הנפשות. אמר: אם היה העולם קדמון, יהיו האנשים אשר מתו במה שלא סר – אין תכלית למספרם; הנה נמצאו, אם כן, נפשות אין תכלית למספרם, והם נמצאות יחד; וזה ממה שנתבאר במופת בטולו בלא ספק – רצוני לומר: מציאות מנויים, אין תכלית למספרם, יחד. וזה – דרך מופלא, שהוא באר הדבר הנעלם במה שהוא יותר נעלם ממנו, ובזה יאמר באמת המשל המפורסם אצל הארמיים: ׳ערבך ערבא צריך׳. כאילו זה כבר התבאר אצלו השאר הנפשות וידע על אי זו צורה ישארו ומה הוא הדבר הנשאר, עד שיביא ממנו ראיה. אמנם אם היתה כונתו לחיב הספק לבעל דינו המאמין קדמות העולם עם האמינו השאר הנפשות – היה זה מתחיב, אם היה הבעל דין גם כן מודה למשים הספק הזה מה שידמהו מדברו בהשאר הנפשות.
אמנם קצת אחרוני הפילוסופים התירו זה הספק, בשאמרו: הנפשות הנשארות אינם גשמים שיהיה להם מקום והנחה, שימנע במציאותם האין תכלית. ואשר תדעהו – כי אלו הענינים הנבדלים – רצוני לומר: שאינם גשמים ולא כח בגשם, אבל הם שכלים – ולא יצויר בהם רבוי כלל ולא בשום ענין, אלא אם יהיו קצתם סיבת מציאות קצתם, ויפול ההפרש בהיותם זה עילה וזה עלול, ואין הדבר הנשאר מראובן עילה ולא עלול לנשאר משמעון, ולזה יהיה הכל אחד במספר, כמו שבאר אבובכר אבן אלצאיג, הוא ומי שנחלץ לדבר באלו העמוקות. סוף דבר, לא מכיוצא באלו הענינים הנעלמים אשר תקצרנה המחשבות מציורם, ילקחו הקדמות לבאר בהם ענינים אחרים.
ודע, כי כל מי שישתדל לקים חידוש העולם או לבטל קדמותו באלו הדרכים הדבריים, אי אפשר לו מבלתי העזרו באחת משתי ההקדמות האלה או בשתיהן: והיא – ההקדמה העשירית – רצוני לומר: ההעברה הַמֶּחָשְׁבִית עד שיקיים המיחד – או ההקדמה האחת עשרה, והיא – לשום שקר מה שאין תכלית לו על צד בא זה אחר סור זה. וזאת ההקדמה יאמתוה בפנים. אם בשיכוון בעל הראיה אל אחד מהמינים אשר אישיהם הוים נפסדים, וישים מגמתו וכונתו אל זמן עובר, ויתחיב לפי אמונת הקדמות, כי כל איש מהמין ההוא מן הזמן הפלוני אל מה שלפניו מקודם – אין תכלית להם, וכן כל איש מזה המין בעצמו מאחר אותו הזמן המונח באלף שנה, על דרך משל, אל מה שלפניו מקודם – אין תכלית להם; וזה הכלל האחרון יותר מן הכלל הראשון במספר הנולדים באלף שנה ההם; ויחיבו במחשבתם בזאת הבחינה, שיהיה מה שאין תכלית יותר ממה שאין תכלית. וכיוצא בזה, יעשו בסיבובי הגלגל גם כן, ויחייבו מהם במחשבתם, שסיבובים אין תכלית להם יותר מסיבובים אין תכלית להם. והם מקישים, גם כן, בין סיבובי גלגל אחד וסיבובי גלגל אחר יותר מאחר ממנו, וכל אחד מהם אין תכלית לו. וכן יעשו בכל מקרה מהמקרים המתחדשים, שהם ימנו אישיהם הנעדרים וידמו כאילו הם נמצאים וכאילו הם דברים שיש להם התחלה מסוימת ואחר כך יוסיפו על הנחשב ההוא או יחסרו ממנו; וכל אלו ענינים מחשביים, לא נמצאים. וכבר הכה אבונצר אלפאראבי על קדקד זאת ההקדמה וגילה מקומות הספק בכל פרטיה כמו שתמצאהו מבואר נגלה עם ההתבוננות המופשט מן התאוה בספרו הידוע בנמצאות המשתנות.
אלו הם אמהות דרכי המדברים בקיום חידוש העולם. וכאשר התקים אצלם באלו הראיות שהעולם מחודש, התחיב בהכרח שיש לו פועל, חידשו בכוונה ורצון ובחירה. ואחר כך בארו שהוא אחד – בדרכים אבארם לך בזה הפרק.
Working English
In this chapter I shall inform you of the proofs of the mutakallimūn for the world's being created. Do not require of me that I describe this in their expressions or their length; rather I shall inform you of the aim of each of them and the method of their argument for establishing the world's createdness or invalidating its eternity, and I shall alert you to the point where the defect lies.
Method One: some of them claimed that from a single generated thing one can argue that the world is created — as if you said that the individual Zayd, who was once a sperm, then passed through state after state until he reached his completion, and it is impossible that he himself changed himself and moved himself from state to state — rather he has a changer other than himself.
Method Two: they likewise said that from the createdness of an individual from among the reproducing individuals, the createdness of the entire world can be demonstrated. The explanation: this individual Zayd was not yet existing, then came into being; and since he can only be from the age of his father, his father is also created; and since his father can only be from the age of his grandfather, the chain must stop — reproduction cannot go on without end.
Method Three: they said the atoms of the world can never be other than combined or separated; and atoms sometimes combine and at other times separate. It is clear that considered in themselves they are not necessitated only to combine or only to separate — for if their nature necessitated one of the two, they would never be free of it.
Method Four: they said the entire world is composed of substance and accident, and no substance is free of one or more accidents; and all accidents are created; therefore it necessarily follows that the substance that bears them is also created — for everything that accompanies created things and is never free of them is itself created.
Three premises are thus conceded in this method, which require what is not hidden from those who inquire: first, that what is without end by succession is impossible; second, that every accident is created; but our opponent who claims the world is eternal disputes the second premise — an existing, subsisting accident without end.
Method Five — this is the method of specification. This method they favor most highly; its meaning goes back to what I explained to you in Premise Ten. One directs his thought to the world in its entirety, or to any part of it he chooses, and says: this could have been otherwise than it is — who specified it with these particular conditions?
They branch this method out into many details, general and particular, so that they say: what makes the earth being beneath the water more appropriate than being above the water? Who specified this place for it?
All this follows from conceding Premise Ten, in addition to the fact that some who claim the eternity of the world do not dispute us on specification, as I shall explain. In sum, in my view this is the best method, and I have a view on it that you will hear.
Method Six: some later thinkers claimed to have found a very good method — better than all methods preceding — which is the preponderance of existence over non-existence. He said: the world is possible in existence according to everyone, for if it were necessarily existent it would itself be God, and we are speaking only of the world.
Method Seven: some of the creationists also said that the createdness of the world is established by what the philosophers say about the persistence of souls. He said: if the world is eternal, the people who have died from eternity would be infinite in number; thus there would be souls infinite in number existing simultaneously.
Some later philosophers dissolved this difficulty by saying: the persisting souls are not bodies that would require place and position, so an infinite number of them in existence is not impossible.
Know that everyone who aims to establish the world's createdness or to invalidate its eternity by these kalām methods necessarily must employ one or both of these premises: Premise Ten — I mean the permissibility principle of the intellect.
These are the mother-methods of the mutakallimūn for establishing the world's createdness. When they established by these proofs that the world is created, it necessarily follows that it has a Maker who created it with purpose, will, and choice; they then proceeded to show that He is one, by methods I shall explain to you in this chapter.